בוקר לאחר ההתקפה. אני פותחת את הטלפון ורואה שחור. המפקד האהוב שלי, אשתו ובנו נרצחו. זרם הדמעות שלא הפסיק מאתמול מתגבר. תחושת הדחף לנקמה מתחלפת בייאוש וחוזרת, ושוב תחושת נואשות. אני מבינה שיש אנשים שעדיין מסתתרים, כלואים, ואני מוגנת בתוך ממ”ד עם נוף לים, מכינה קפה וצופה בטלוויזיה בעיניים אדומות.
מהר מאוד הרצון לעשות משהו, לפצות על מדינה שהפקירה את יושביה הופך לבוער יותר ויותר.
אני מתחילה לפעול!
הזיהוי בש.ג
שלחתי הודעות לכל מי שיכולתי. לאט לאט נחשפתי לאינסוף אפשרויות לתרום, וגיליתי שחצי מדינה בכבישים, אלפי אנשים נרתמו והציעו את עצמם לכל דבר.
גם אני הצעתי את עצמי לכל סיוע. הראשון שנדרשתי לעזור לו היה אורי בכר. הוא היה זקוק לעזרה כדי למצוא את אחיו יהודה. אז עוד לא ידענו שהוא נרצח. מייד יצרתי סרטוני רשת. הם הפכו ויראליים והגבירו את החשיפה לחיפוש. כולנו קיוונו שיהודה יימצא. יצרתי קשר עם אינסוף קצינים, אבל הסוף, לצערי, ידוע.
במקביל, התבקשתי להטיס רחפנים עבור הצבא מעל יישוב שרק עכשיו נזכר שהוא חייב שמירה גם מלמעלה, כמו שכולנו נזכרנו.
וכך לאורך הלילה החשוך והקר ישבתי בש.ג, הטסתי רחפן וצחקתי עם חיילים. היה מרגש לראות כל כמה דקות רכב שעוצר לידנו ופורק ארגזים של אוכל ופינוקים.
הכי משעשע הייתה כמות האנשים שזיהו אותי מאיזה רגע מביך בחיי ששהיתי בבית “האח הגדול”. בסך הכול שבועיים הייתי שם. הם הניחו לידנו את האוכל וביקשו סלפי, וזה קרע את החיילים מצחוק. אחד האנשים הסתכל עליי וצעק: “את היית חרדית, ואת לסבית, בעצם בי-סקסואלית ויש לך 2 כלבים. לא, לא חתולים!”
השליטה שלו במידע על חיי הייתה מפחידה ומצחיקה מאוד.
הלילה הסתיים לאחר דיונים אינסופיים חסרי תכלית על עתידה של עזה, כאילו אנחנו אלו שיושבים בצמרת ומקבלים החלטות.
תחנה שנייה – ים המלח
חזרתי הביתה בבוקר, וכששמעתי שמפוני קיבוץ בארי מכונסים בבית מלון בים המלח, הייתי חייבת להגיע אליהם. לא יכולתי להישאר בבית. אז נסעתי.
ברגע שהגעתי למלון קפצו עליי נערות מתבגרות, כאילו פגשו את ביונסה.
בחיי, זה היה הרגע הראשון שהייתי מאושרת על כך שנכנסתי ל”האח הגדול”. מי היה מאמין שהשיט הזה יגרום לילדות שעברו את האסון הכי גדול בעולם לשכוח ממנו לרגע ולבקש ממני כל פיסת רכילות אפשרית על הדיירים שהיו איתי שם.
כך התחילו שלושה ימים מתישים ומחזקים בו-זמנית.
קבוצת הנערות הקיפה אותי בלי הפסקה. אחת הראתה לי תמונות מביתה השרוף, השנייה סיפרה על הכלבים שלהם שנורו למוות, השלישית תיארה לי איך הכו את אחיה בגרזן ורצחו את סבתה. וכולן – בעיקר, הביעו דאגה לחברותיהן שנחטפו. ואני יושבת שם, מנסה להיות חזקה, להביא קצת הומור. והן ילדות, אז זה היה די פשוט. התקשרתי בשרשרת לכל משתתפי האח הגדול, שידברו איתן. צרחות ההתלהבות של הבנות הבהילו את שאר המפונים עד כדי כך שביקשו מאיתנו, החבורה העליזה, להיות קצת יותר בשקט.
העברתי שלושה ימים עם מאות אנשים גיבורים וחזקים. לא יכולתי שלא להסתכל עליהם במבט מעריץ. הפקירו אותם ועוד נשארה בהם תקווה. איך אפשר?
באחת ההזדמנויות ישבתי בחצר לסיגריה עם תום הנד, האבא המדהים שהיה בטוח שבתו נרצחה, וגילה למרבה השבר שהיא נחטפה. הוא הסתכל עליי בעיניים אדומות שבכו מספיק ובקול חלוש אמר לי באנגלית, לאחר ששמע שאין לי קשר עם משפחתי החרדית. “You have nothing to lose, go away. go go…”
בעודנו יושבים הצטרף אלינו בחור עדין למראה. גם הוא יוצא בשאלה. הוא שהה בדירת צעירים בבארי, וניצל אחרי שעות של תופת. הוא זיהה אותי כיוצאת והתחברנו מייד. ישנתי איתו בחדר ובעיקר פרקנו את ליבנו. במהלך השהות שלי שם הוא גילה שחברתו הטובה נרצחה. המציאות הנוראית שוב הכתה. אימה אבסורדית ובלתי נתפסת.
עברתי שם רגעים שלעולם לא אשכח; כשיצאתי מהשירותים והאסלה הרעועה נפלה בקול רעש גדול ילד מהחדר הסמוך נבהל מאוד – שמעתי את אימו מרגיעה אותו, וזה פירק אותי; כשילד עם עיניים יפהפיות שיחק בכדור לידי, ואחד מהבחורים שעמדו מולי הסתכל עליו ואמר – ההורים שלו אינם; וזה שבר אותי; כשילדה בת 14 סיפרה לי שחברתה הטובה נחטפה ותיארה את המפגש של אחיה עם המחבלים, וזה ריסק אותי; וכשנערה בת 18 סיפרה לי איך המחבלים נכנסו לביתה שלוש פעמים, ניגנו בגיטרה שלה ולקחו לה אותה, אחרי שהשאירו הרס וחורבן בבית ובנפש – זה שיתק אותי.
בתום שלושה ימים שם הרגשתי שאני חייבת ללכת, שאסור לי להישאר שם. הילדים התחברו אליי וידעתי שההישארות שלי בחברתם לא תעשה להם טוב, כי אין לי יכולת לעזור להם באופן עמוק עם המציאות המורכבת שהם נקלעו אליה. הלוואי שהייתה.
!Bring Them Home Now
בדרכי חזרה לבת ים התקשרו אליי ממטה החטופים, ביקשו שאגיע לצלם את ההפגנה הראשונה של המשפחות ואפיק סרטונים להעלאת המודעות לצורך הדחוף בהחזרתם.
התיעוד היה מעציב. מצד אחד, המשפחות המפורקות, מצד שני, אנשים שבאו לסכסך, מצד שלישי, כל מיני שבורים שהעבירו את תחושת הנקמה שלהם מהאויבים אל אנשים בקרבנו. בעיקר היה לי עצוב כי ידעתי שהמילה “אחדות” שנאמרה כל כך הרבה בימים האחרונים היא נטולת משמעות אמיתית, ואין לה שום כיסוי אחרי שנים ארוכות של הסתה.
ערכתי את הסרטונים במהירות והתחלנו בהפצה בטיקטוק ובמרחבי המרשתת.
הסרטונים גרפו מיליוני צפיות. נכון לכתיבת שורות אלו זה לא הועיל כל כך בהחזרת החטופים.
אולי עזר קצת בהעלאת המודעות. אולי.
בהלוויה בסוסיא
שוב אני בדרך הביתה, ושוב אני פונה פנייה חדה, הפעם דרומה. בעצירה בגלל אחת האזעקות קראתי דיווח על שני יוצאים, אחד מהם חייל בודד, שנרצחו במסיבה ומובאים למנוחות בבית העלמין בסוסיא, ליד חברון.
הספקתי להגיע להלוויה, ובתוך העצב שאין לו סוף הבנתי שאילו אני הייתי מתה ההלוויה שלי הייתה חרדית, ללא בת הזוג שלי, כי למי אכפת, וכל הנשים היו נדרשות לעמוד בקצה, מאחור. הרגשתי כאב גדול – עד לאותו רגע אף אחד מהמשפחה שלי לא טרח להרים טלפון, לבדוק אם אני חיה. המחשבה הזאת שברה אותי.
הבטתי סביב. מי שהובא לקבורה היה חייל בודד, וכעת המשפחה שלו היא שעוטפת אותו מעל הקבר. האם עטפה אותו כך בחייו?
עזבתי מלאת תהיות ועם תחושת מחנק קשה בגרון.
מהלוויה להלוויה לשבעה
משם המשכתי להלוויית המפקד האהוב שלי. התפרקתי כשראיתי 3 ארונות קבורה, הכרתי כל אחד ששכב שם: יזהר פלד, אשתו גילה ובנם דניאל, שצחק שבשבעה שלו יאכלו סוכריות גומי. אז תשתדלו לאכול סוכריות גומי ולתייג אותו בסטוריז DANDIS_CANDIES.
הלכתי גם לשבעה של יהודה בכר. הייתי חייבת לפגוש את אורי, לחבק אותו, לנחם על שעות התסכול הרבות, על הרדיפה אחרי משרדי ממשלה לא מתפקדים ועל חוסר מענה לבקשות לגיטימיות של אח, כמו לדעת מה קורה עם חפציו של יהודה ז”ל.
מילואים בבארי
התחלתי להתאושש, קצת לנשום ולשמור על הנפש. אבל כשיש טלגרם הנפש לא באמת נשמרת.
ואז קיבלתי צו מילואים, לבוא לצלם בבארי.
זה לא היה פשוט להגיע לשם אחרי הימים שהעברתי עם המפונים במלון בים המלח. כבר הכרתי עשרות אנשים מהקיבוץ, מה שצילמתי היו הבתים שלהם, לאנשים האלה יש שמות, פנים. זה כבר לא עוד סיפור מהטלוויזיה, אלו בני האדם המדהימים שפגשתי.
וזה כאב.
ובכל זאת הגעתי לתעד את התופת.
צילמתי עריסת תינוק מוכתמת בדם, שטיח שכתוב עליו “ברוכים הבאים” מוכתם בדם ולצידו סכינים, משקפיים מוכתמים בדם לצד קליע.
לבסוף נשברתי. הכול היה נורא: הריחות, המראות, התחושות.
ידעתי שאוכל לתרום יותר אם אהיה רחוקה, והרי יש לא מעט אנשים האמונים על מלאכת התיעוד באופן מעורר השראה. ביקשתי לעצור את המילואים.
בדרך לבית עצרתי בבסיס לשמח לוחמים יחד עם חברים טובים. סיימתי את היום באופן מחזק ואוהב.
מייל לאמא
כמה ימים לאחר מכן ראיתי בעמוד “יוצאים לשינוי” בפייסבוק שיתוף של כתבה מתוך העיתון החרדי “משפחה”, טקסט שכתבה אימו של אחד החיילים היוצאים שנפלו בקרב. אזרתי אומץ ושלחתי את הכתבה לאמא שלי במייל. ידעתי שהיא לא תגיב.
היא אכן לא הגיבה, אבל אחותי התקשרה ואמרה שאמא ביקשה שנדבר. אז דיברנו. השיחה לא נתנה לי המון תקווה, כי אחותי הייתה בעיקר עסוקה בלספר לי כמה אלוהים שמר עלינו ועל בית של דתיים ששולחן השבת שלהם לא נפגע מפגיעת טיל, למרות שההדף ריסק את כל חלונות הבית. שאלתי את עצמי אם לספר לה על שולחן השבת בבארי, שלא נפגע אבל המשפחה נרצחה…
תמיד הדהימה אותי התגובה שלהם כשקורים הניסים והנפלאות הללו. הם יודעים במדויק מדוע זה קרה ומהי הסיבה שאלוהים שמר, אך כשאלוהים מפספס אז אנחנו לא יודעים. זה כבר “חשבונות שמיים”.
לעשות, לתת, ליזום – לאהוב
נכון לרגע זה אני עוזרת בעיקר בהסברה, מנסה לחזור לשגרה שלעולם לא תהיה אותה שגרה, שומרת על קשר עם מפוני בארי הגיבורים, ובעיקר מנסה לחיות.
את הטקסט הזה כתבתי לא בשביל שתמחאו לי כפיים או תצדיעו. הוא נועד לבקש מכם להגביר כמה דברים שיכולים לעזור לכם לשרוד: 1. עשייה. 2. נתינה. 3. יוזמה.
בתקופות הקשות האלה, כשהנטייה האוטומטית שלנו היא להסתגר בבית ולהישאב לחור שחור, העשייה הנדרשת בחוץ היא אינסופית. צאו מהבית. אין לכם מושג כמה דברים שנראים לכם פעוטים יכולים לתת לאחרים תקווה ולפתוח עבורם דלתות לעולמות חדשים. אל תחכו שיבקשו מכם עזרה, סמכו עליי – רוב הסיכויים שהבקשה לא תגיע. תיזמו בעצמכם. כמה שיותר. תציעו – בסוף אתם תמצאו.
זו אגב ההמלצה שלי לחיים גם בזמנים פחות מטורפים. לעולם אל תחכו שיפרסו בפניכם שטיח אדום – תתחילו ליזום.
תנו מה שאתם יכולים. גם אוזן קשבת, חיבוק ואהבה אמיתית חסרת אינטרסים.
וכן, תאהבו. ככה פשוט. את כולם.
