על “מי” אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ’נדלר?
האם אנחנו מדברים על צ’נדלר (מיוריאל), בן יחיד לנורה, סופרת מהז’אנר הארוטי, ולצ’ארלס, אישה טרנסג’נדרית ומלכת דראג, שעבר להתגורר בפרברים עם בת זוגו מוניקה, והשניים מגדלים תאומים מתוקים שאימצו, או שאנחנו מדברים על מת’יו (לנגפורד), בן לעיתונאית קנדית ושחקן אמריקאי, אח של מרי שיצא בעבר עם ג’וליה רוברטס, שבשנים האחרונות התגורר בבית מפואר ומבודד בלוס אנג’לס?
האם אנחנו מדברים על מעבד ומנתח נתונים שחבריו הטובים, כולל בת זוגו, לא בדיוק יודעים מה הוא עושה ושבשלב מסוים מחליט להתפטר ולהתחיל מחדש כקופירייטר, או שאנחנו מדברים על שחקן וקומיקאי, מועמד לפרס גלובוס הזהב, שלפני כשנה פרסם ספר זיכרונות בשם “חברים, מאהבות והדבר הגדול והנורא” – שזכה למעמד “רב מכר” – ושהונו האישי מוערך ב-120 מיליון דולר?
הרצף האישיותי מת’יו-צ’נדלר הוא גם אתגר מרתק של “מצאו את ההבדלים” בין משחק למציאות אבל גם רצף טרגי של שחקן מוכשר שפספס כל כך הרבה, של כוכב שהחמיץ את שנות ההצלחה הגדולה של “חברים” בגלל התמכרותו למשככי כאבים (מה שבא לידי ביטוי גם על המסך, דרך השינויים הפיזיים הקיצוניים במהלך העונות), ושאת רוב שנות הצילומים והשידורים הוא לא זכר ולחלק גדול מימי הצילום הגיע כשהוא מסומם לחלוטין, מדקלם את השורות שלו על אוטומט. כך הוא מתאר את מצבו בספר שכתב: “מייד אחרי החתונה עם מוניקה (עונה 7) הסיעו אותי בחזרה למרכז הגמילה. ברגע השיא שלי ב’חברים’, ברגע השיא של הקריירה שלי, ברגע האייקוני בסדרה האייקונית, הסיע אותי טכנאי למרכז”.
מת’יו פרי אינו צ’נדלר בינג. זו עובדה מוכחת. עם זאת, קשה להפריד בין נסיבות חייו של מת’יו לקריירה שלו בכלל ולדמותו ב”חברים” בפרט.
כי כשאנחנו מדברים על מת’יו, אלכוהוליסט מגיל 14 שהעביר כמחצית משנות חייו בבתי חולים ובמרכזי גמילה מסמים ואלכוהול, אנחנו גם מדברים על צ’נדלר המבוהל והחרדתי, שלא מסוגל לזוז 10 עונות, 236 פרקים בלי מאגרים בלתי נדלים של סרקזם.
כשאנחנו מדברים על צ’נדלר, דוקטור למדעי הפאנצ’ים בזמן הנכון ובמקום הנכון, אנחנו גם מדברים על מת’יו, שמתאר בספרו את תחושותיו במהלך הצילומים לסדרה: “זה היה כאילו מישהו עקב אחריי במשך שנה, גונב את הבדיחות שלי, מעתיק את הגינונים שלי, מצלם את השקפת החיים השנונה שלי בעולם. זה לא שחשבתי שאני יכול לשחק את צ’נדלר. הייתי צ’נדלר”.
וכשאנחנו מדברים על צ’נדלר שמסיים את המסע שלו ב”חברים” עם זוגיות יציבה וחברים לכל החיים, אנחנו גם מדברים על מת’יו, שהעיד בספרו שאת השנתיים וחצי האחרונות לחייו הוא חי כ”אדם פיכח שעושה מדיטציה במרפסת מול הים ומודה על הכול”.
על “מה” אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ’נדלר?
כנגד שישה חברים דיברה תורה – מול החנוניות הממוקדת של רוס הפלאונתולוג, השיקיות הזוהרת של רייצ’ל, הצבעוניות הרוחנית של פיבי, הקפדנות האנרגטית של מוניקה והטמטום המתקתק של ג’ואי – יש את צ’נדלר, יצור “רגיל”, נציגם של חסרי התחביבים, נעדרי התשוקות, כאלו שסתם קשה להם כי החיים, כי העבר, כי ההווה, כי העתיד.
בעולם של סיטקומים רוויים בדמויות נוסחתיות בואכה קריקטוריסטיות, צ’נדלר זוכה למקום של כבוד דווקא בגלל האפרוריות שמפנה את אור הזרקורים לבנאליות היומיומית מעוררת ההזדהות. “צ’נדלר” עדיין חי וקיים, ולכן מותר לזכור ולהזכיר שמדובר גם בדמות עוקצנית, צינית ועצלנית. שמדובר גם בדמות בלתי נסבלת לעיתים שאפילו החברים הטובים שלה טורחים פה ושם להזכיר לה את זה (כשצ’נדלר היה נחוש להחליף את שמו [עונה 4, פרק 18] כי שכנע את עצמו שזה הגורם להצקות שחווה בבית הספר ולכך שלא הולך לו עם נשים – פיבי אומרת לו: “יש לך בעיות בגלל מי שאתה, לא בגלל השם שלך!”), שמדובר גם בדמות שבוחרת לענג את עצמה עם פורנו כרישים (לא באמת! זה היה מבחן. אם לא הבנתם את ההקשר ראו זאת כהזמנה לבינג’ פריינד’ס חוזר).
“צ’נדלר” עדיין חי וקיים. ובזאת נחמתנו. כי לעד נוכל להתעודד מרגעי השבירה שלו, שיזכירו לנו שלא חייבים כל הזמן להיות עם רגל על הגז; לעד נוכל להיזכר בליצן הרגיש וחסר הביטחון, שמשתמש בהומור ובציניות כדי לשרוד; לעד נוכל לצפות ביצור חרדתי (“היי, אני צ’נדלר, אני מספר בדיחות כשלא נוח לי”) שלא מצליח לבכות (עד שזה משתחרר ואז הוא לא מצליח להפסיק), שלא מסוגל לספק חיוך אחד נורמלי בצילומי האירוסין עם מוניקה, שאוהב להתפנק באמבטיית בועות באמצע היום, שנאלץ לנסוע לתימן כי זו הדרך היחידה להתחמק מג’אניס (חוץ מהאופציה הלא בלתי סבירה להגיד לה בפנים שהיא “בלתי”); לעד נוכל לצפות ב”גברת צ’ננדלר בונג” שלא יודע איך להתמודד עם נשים (“עד שהייתי בן 25, חשבתי שהתגובה היחידה ל’אני אוהב אותך’ היא ‘אוי, חרא!'”), ושאם כבר קורה משהו עם מישהי אז מדובר באחת מהאופציות הבאות או בכולן: בת הזוג של ג’ואי, אחת משבע אחיותיו של ג’ואי, הבוסית של רייצ’ל.
ואפרופו נחמה ונשים וצ’נדלר – בעונה השנייה, כשכולם עוד צעירים תמימים ויפים, השכן המעצבן, מר הקלס, מת בפתאומיות (רגע אחרי מריבת שכנים נוספת עם מוניקה ורייצ’ל). בזמן שפיבי מתקשרת עם הרוח של מר הקלס, ומוניקה ורייצ’ל רבות ביניהן על החפצים שהוא הוריש להן – צ’נדלר נחשף ליומן של מר הקלס ומגיע מהר מאוד למסקנה שגם הוא יסיים את חייו זקן ובודד, ולו בשל העובדה שהוא והקלס לא כל כך שונים – שניהם נבחרו ל”ליצן הכיתה” בתיכון, שניהם דחו נשים על הסף מסיבות קטנוניות. בצעד נואש הוא מנסה לחזור לג’אניס, האקסית הנצחית (OMG!) והיא בתגובה באה לבית הקפה כדי להפתיע אותו עם בטן הריונית שאמורה לסתום את הגולל ל(עוד) קאמבק.
“אני אגמור לבד בדיוק כמוהו. אנחנו נוסעים באותו מסלול”, מגיב צ’נדלר בנאום מיואש. “נכון, אני מאחר ב-30 שנה אבל התחנות הן אותן תחנות. עיר המרירות, כפר הבדידות, צומת העריריים… אתם כולכם תתחתנו ואני אגמור לבד”. אז לתשומת לב כל המרירים, הבודדים, העריריים – כולנו יודעים איך צ’נדלר גמר. לפחות בסדרה.
סרטונים למזכרת:
https://www.youtube.com/watch?v=p9P2RgZcY3s
https://www.youtube.com/watch?v=EngkJ_xOk6s
https://www.youtube.com/watch?v=XFpUXkugCus
https://www.youtube.com/watch?v=-q-k84sNe08
https://www.youtube.com/watch?v=o3PEhc0USRM
