בקרב אלו שגדלו בקהילות חרדיות, צמד המילים “ראש השנה” מעלה בדרך כלל אסוציאציות של ימי תפילות ארוכים מאוד, אכילת “סימנים” תפלים בסעודת הלילה, תקיעת שופר, ואז עוד אחת ועוד אחת, ואמירת תשליך אחרי הצוהריים. כל אלו הן פעולות מעשיות למדי, ולעיתים משמעותו של החג נדחקת מפאת הקפדה על הלכות וניסיונות לזכור מתי התפילה נאמרת בלחש ומתי בקול. אולם ארון הספרים היהודי המפואר מציע מחשבה עמוקה ומרתקת על משמעות היום, הרחק מהדימוי המפחיד של יום הדין, כפי שבא לידי ביטוי בפיוטים ובתפילות.
בשורות הבאות נצא למסע התחקות בעקבות המקורות, ונבדוק את תפיסתם של גדולי ההוגים הרבניים, ונגלה מחשבות שמתחברות היטב לתאוריות חדשניות ויכולות להאיר את החג מזווית מעט שונה, חתרנית במידת מה, ובהחלט רלוונטית.
ראשית – כמה “ראשי שנה” יש? לא מעט. המשנה בתחילת מסכת ראש השנה מלמדת אותנו שיש כמה וכמה ראשי שנים: ראש השנה למלכים ולרגלים (חגים) כלומר לבני האדם; ראש השנה לבהמות, ראש השנה לנטיעות ולירקות, השונה מראש השנה לאילנות. מבלי להיכנס לפרטי כל אחד מראשי השנה, ניתן לסכם את הרעיון של המשנה בשני משפטים: לכל תופעת טבע ראש השנה משלה. לבהמות יש עונת ייחום קבועה, ובהתאם לכך נקבע ראש השנה שלהן; לקבוצת הפירות ולקבוצת הירקות עונות הבשלה וגידול משלהם, ואילו ראש השנה של בני האדם נקבע לתאריך שלפי המסורת היהודית הוא יום בריאת האדם הראשון.
עתה נתקדם לבירור משמעותו של יום זה: מה התועלת שלו, לשם מה הוא נועד. האם רק כנקודת ציון במפה, או שיש לו מטרות נוספות?
לשם כך נתמקד בכמה רעיונות המשלימים זה את זה, ומעניקים תמונה פנורמית לראש השנה ומשמעותו הרלוונטית לנו.
הרמח”ל, רבי משה חיים לוצאטו (1706–1744) – הוגה דעות ואיש אשכולות מפדובה שבאיטליה, מסתייג מתפיסת ראש השנה כיום דין. לדבריו, הבורא לא זקוק ליום מיוחד בשנה כדי לשפוט את ברואיו; הוא יודע היטב את מעשיהם ומתבונן בהם כל השנה. אולם כיוון שביום א’ בתשרי נברא האדם הראשון, משמש תאריך זה בכל שנה ושנה כמעין נקודת ציון במפת חיי העולם. לפי תפיסתו של הרמח”ל, הזמן מתנהל לו במין מעגליות החוזרת על עצמה; בכל שנה ושנה נברא העולם מחדש. בריאה מחודשת זו יוצרת מבחן מתחדש, מי יישאר בעולם המחודש ומי חלילה ייפלט ממנו; מי יקבל בריאוּת ועשירוּת, ומי ירד מנכסיו וייפול למשכב. מהלך זה מכונה בפי חז”ל “יום הדין”, אך אין מדובר ביום דין אלא ביום מבחן.
בתורת הקבלה הלוריאנית נמצא רעיון דומה במידת מה. האר”י מתבונן בסדר בריאת האדם הראשון, שנוצר בראש השנה, ולומד ממנו לקחים הנוגעים לנו. בתורה מסופר שתחילה נברא האדם כגוף אחד – זכר ונקבה. לאחר מכן הפיל אלוהים תרדמה על האדם, לקח ממנו צלע וברא ממנה את האישה. בקריאה שטחית של הטקסט המקראי מתקבל הרושם שאלוהים שינה את תוכניתו המקורית; תחילה ברא יצור דו־ראשי, לאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לחלק את היצור הזה לשני חלקים, בתהליך הנקרא “נסירה”.
אולם לאמיתו של דבר טמון בתהליך זה יסוד חשוב החוזר ומתעורר בכל שנה מחדש. התערובת הזאת, של יצור דו־ראשי, כללה בתוכה טוב ורע (או “חסדים וגבורות” בשפת הקבלה), המעורבבים זה בזה. ההפרדה יצרה הבדלה בין טוב לרע, מרגע זה הרע עומד בפני עצמו, כבריה נפרדת, והטוב נשאר בלי תערובת. תהליך ההפרדה קורה בכל שנה ושנה. האדם מזכך את עצמו, משחרר ממנו חסמים וכוחות רעים, ומבדיל אותם ממנו.
אם נעמיק בדברים ניווכח לדעת שדברי הרמח”ל ודברי האר”י שונים זה מזה, וכי מדובר בתפיסות עולם מנוגדות. בעוד הרמח”ל מציב את נקודת הכובד אצל הבורא, והוא זה שעורך את תהליך הברירה בין הטובים לרעים, האר”י סבור כי על האדם צריך לעשות זאת בעצמו, כמובן בהקבלה לתהליכים המתרחשים בעולמות עליונים.
רבי יצחק עראמה, מרבני ספרד בדור הגירוש המפורסם, מציע בספרו הפילוסופי־פרשני “עקידת יצחק” (שער סז, פרק ה) רעיון אחר. לדבריו, עצם הידיעה שפעם בשנה הבורא מביט ומשקיף על מעשינו וקורא לנו לסדר, תגרום לנו להיות טובים יותר.
גם פירוש זה מציב את האדם במרכז, שכן הוא מדגיש כי ראש השנה נועד לנו, בני האדם, ולא עבור הבורא.
אדגים את הרעיון במשל ארצי, כשם שעל כל כלי רכב לעבור “טסט” אחת לשנה, כך גם עלינו לבחון עצמנו באופן יסודי אחת לשנה. במהלך השנה האדם חי את חייו ושטף היום־יום ואתגריו מקשים עליו להתבונן במעשיו ובדרכיו. העצירה החד־שנתית הזאת, שעניינה התמקדות במעשים והתבוננות רטרוספקטיבית ועתידית, מסייעת לאדם להיות טוב יותר.
מכאן, עלינו להסיק כי ראש השנה הוא זמן של התחדשות ורענון, זמן שבו עוצרים לרגע, מסתכלים על העבר, סוקרים את מעשינו, בודקים במה טעינו. לאחר מכן עושים בקרת נזקים, מגבשים תוכניות עתידיות, ויוצאים לדרך. לולא קיומו של יום זה, היינו נעים במעגל החיים במין ספירליות חסרת תוחלת, שקועים במרוץ עכברים תזזיתי בלתי פוסק. דווקא העצירה הזאת מנביטה בנו זרעים של שינוי והתקדמות.
