צמידות האירועים בחודשים אלול ותשרי, והטלטלות הרגשיות האופייניות לימים אלו נדמות בעיניו של אורי אלטמן כמסע מוקפד ומתוכנן, רווי חוויות ופיתולים. דרשה קצרה של רב חסידי סייעה לו להבין כי רק אמיצים במיוחד, אלו שהגיעו לדרגה רוחנית גבוהה ביותר, יביעו רצון לעבור זאת שוב, מההתחלה.
ארבע לפנות בוקר, מוצאי שמחת תורה בקהילה החסידית “מולשוביץ” בבני ברק. ספרי התורה הונחו זה עתה בארון הקודש, לקול מחיאות כפיים ושירת “שאו שערים ראשיכם”.
הניגונים של תום החג כבר הושרו מפיותיהם של אלפי החסידים והרבי, עייף וחלוש, ניגש לסטנדר, היטיב את המיקרופון ופתח בדברים. לאחר שהסביר מהי “עת רצון” המאפיינת את זמן הקפות שניות, אמר: “לו יכולתי, הייתי חוזר עכשיו לתפילה הראשונה של אלול, ועושה הכול מההתחלה”. כלומר, בהיבט מסוים, ראש חודש אלול הוא החולייה הראשונה בשרשרת וסיום הקפות שניות משמש בתפקיד החולייה האחרונה. חגי תשרי, אם כן, אינם רצף אקראי של חגים אלא הם בנויים כמסע אחד ארוך, שתחילתו בכי וסופו ריקודים, ובתווך – חוויות רבות משמעות ומשנות חיים.
חטאנו לפניך – רחם עלינו!
גם אם נהרהר ונערער האם אכן יש קשר מהותי בין חגי תשרי, מצד המקרא או ההלכה, אין ספק שמבחינת המבנה הדתי הקיים כיום, חגי פתיחת השנה בנויים כטריפ מרובה שלבים. בשורות הבאות ננסה להבין את סגנונו של הטריפ, והשפעתו על הנפש המצטרפת למסע זה ברצינות.
טריפ יכול להיות רע ויכול להיות טוב, הוא יכול להביא להצפה של תחושת חרדה ובכי, או להצפה של שמחה, אוכל וריקודים. טריפ ראוי לשמו מביא לכדי הבעה את כל קשת הרגשות האפשריים. “טריפ תשרי” בנוי בצורה מסודרת, כאילו מדריך סדנאות מיומן בנה תוכנית הלוקחת את המשתתפים צעד צעד לעבר התפרקות נפשית מבוקרת ובנייתה מחדש.
זה מתחיל בכמה שבועות של חימום. עם חזרתנו מחופשת הקיץ, רעננים ושזופים. בבתי הכנסת הספרדיים מתחילים בסליחות במנגינות אופטימיות, ואצל האשכנזים תוקעים בשופר אחרי התפילה, ומעוררי המוסר מוסרים שיחות הכנה. עדיין רגוע יחסית אבל ניצני “אימה ופלצות” מלבלבים בחסות הטרמינולוגיה של יום הדין. בימים אלו בני ישיבות נמנעים מלהתחתן, כדי לא לפגוע בתהליך הקבוצתי של טריפ תשרי.
ובכן – תן פחדך
ככל שטריפ תשרי הולך ומתקדם, מדריכי המסע מגבירים את החשיפה למקור הפחד. בעל מוסר טוב יספר לשומעיו כמה ימים נשארו עד יום הדין, ויעלה בהדרגה את דרישות ההתכווננות. כשמגיעים לשבוע הסליחות שלפני ראש השנה, אז גם האשכנזים מצטרפים לאמירת הסליחות, העצבים כבר מתוחים כל כך, שמענה “אמן יהא שמיה רבא” בהיכלי הישיבות נשמע כמנגינת הרקע ברגעי האימה בסרט, רגע לפני שהגיבור נקלע למארב ירי קטלני. מדריכי הטריפ מסונכרנים עם מזג האוויר, ולילות קרירים במיוחד מלווים את משתתפי המסע ומגבירים את תחושת חוסר המוגנות.
סוף סוף מגיעים להיכל הפחד עצמו, ראש השנה. החרדה מורגשת בבית הכנסת. חלק ממשתתפי המסע מחליפים לביגוד לבן, כדי להביע את כנות כוונותיהם הצחות, חלק אוחזים מחזורים מרובי פירושים וספוגי דמעות משנים עברו, ומפגן המתח מתחיל. כאן אפשר להבחין בגאוניות השיטה; הפחד מוגש במנות קצובות וחדות. ביניהן יש הפסקות אוכל, שירה בסגנון צבאי (מארשים בעגה של בוגרי המסעות הקודמים) ואפילו ריקודים קצרים פה ושם. ההפוגות הקטנות הללו לא פועלות על כולם, יש מי שהפחד רודף אותם גם בהפסקות. הפחד רודף אחריהם. הללו יזכו למילות עידוד מפי הסובבים על כך שהפחד תוקף דווקא את האיכותיים יותר.
סלח לנו – מחל לנו – כפר לנו
אחרי היום הראשון שאופיין ברמת מתח גבוהה, דרגה A, (דינא קשיא), נרשמת ירידה קלה והמשתתפים עוברים לדרגת מתח B (דינא רפיא). לאחר התפילה הם מתפזרים לקיים משימות קטנות שנועדו לשמר את הפחד ולשלוט בו בעת ובעונה אחת. תחילה הם נשלחים לטקס טיהור שבו עליהם להשליך את חטאיהם המלכלכים את הנפש למקור מים, ולאחר מכן הם מצווים לתת צדקה ולקוות לטוב. המתקדמים שבהם יבקשו המחשה אגרסיבית יותר וישחטו תרנגול תוך כדי דמיון מודרך שזה מה שהיה אמור להיעשות להם.
כעבור כמה ימים שוב נקראים משתתפי המסע לחרדה גדולה וחגיגית. בגדים לבנים, שירי אימה ופחד, שאגות “אמן” ופסוקים הופכים להיות פס הקול של המתח. הפעם מוסיפים לזה צום, כריעות, השתחוויות והורדת נעליים. גם הגוף מתכוונן לסיטואציה. אחרי יום מטריפ במיוחד, הנחשב לשיאו של המסע, תקיעה ארוכה מסמלת את המעבר לשלב הבא. למסיבה.
כחומר ביד היוצר
בלי הרבה זמן למנוחה משתתפי המסע אצים לבנות לעצמם אוהלים מקושטים, ואוספים סימבולים מהטבע שיסמלו עבורם את שמחתם הגדולה. התנאים הפיזיים לא תמיד נוחים, אבל בפסטיבל מי מתלונן על זוטות שכאלה, בפרט לאחר ימי צום ושאגות תחנונים. המנגינות הופכות לשמחות, ומסיבות ריקודים סוערים מופקות מדי לילה, באוהלים ומחוצה להם. חלק מהטקסטים של האימה עוברים סובלימציה, וכעת הם מושרים בוולס מרקיד ומתמתקים.
הושע – נא
בשלב זה במסע המארגנים פורשים למנוחה קצרה. אך מדי פעם בפעם, כדי למנן את גאות השמחה, הם מאזנים את מצב רוחם בשל המשתתפים במסרים מהשלבים המוקדמים של הטריפ. ביום האחרון לריקודים הם לפתע מכבים את המוזיקה ומחזירים את כולם לטקסטים ולמנגינות הדמע והפחד, וסימבולי השמחה מוטחים ארצה בזעם. מי ששרד עד כה ורוחו לא נשברה מהטלטלות החדות – מגיע לשלב הסופי; שמחת תורה.
שעות של מנגינות רפטטיביות אקסטטיות עושות את העבודה, והמשתתפים – הפעם כולל ילדים רכים – טובלים בבריכת הזיעה המעוקלת, האחרונה במסע. בפיתולים מסוימים בדרך הם עשויים להיתקל בדרמות בדמות פעוטות בוכים תחת טליתות, עוגות דבש מעוכות על ספסלים ורגעים של ריכוז שיא בתפילת גשם.
בסיום 51 ימי המסע המשתתפים הם אנשים אחרים, המיומנויות הרכות שלהם (Soft Skills) משוכללות יותר. תרגול גמישות מחשבתית, ויסות רגשי וניקוז הצפות, חוויות של פחד, יופי, עוצמה, אתגר, שמחה והיעדר שגרה – כל אלו מבגרים ומפתחים. אם אתה שמח שזה נגמר אתה כנראה כמו כולם, וחבל. כי המאסטרים, כמו הרבי בקהילת מולשוביץ, היו רוצים לעשות את זה שוב ומייד, כאמור.
