סוגים שונים של מנהיגים ידע עם ישראל לאורך הדורות. מהם היו מנהיגים של שלום, אחרים מנהיגים של מלחמה, ומעטים הנהיגו ברגעי המבחן הקריטיים ביותר בחיי האומה. ברגעים כאלו מרחב הטעות מצומצם מאוד, כל שגיאה קטנה עלולה להוביל לאסון קולוסאלי. אולם למרבה הצער, לא פעם ניצבו בראש מנהיגים כושלים, דווקא במצבים רגישים. מנהיגים שלא השכילו לראות את המציאות נכוחה, וכאלה שפגמים באישיותם הובילו לשרשרת החלטות גרועות, וכתוצאה מכך: חורבנות גדולים.
בשורות הבאות נעסוק בשני מנהיגים שהתנהלותם הביאה על העם אסונות כבדים; המנהיגים האחרונים לתקופתם: המלך צדקיהו וגדליהו בן אחיקם. כל אחד מהם, בדרכו שלו, השפיע על השתלשלות העניינים, ויחד נרשמו בספרי ההיסטוריה כאנשי מפתח בפרשיות היעלמותו של עם ישראל מארצו בתקופת “גלות בבל”.
למען ההגינות, נציין שהכישלונות לא התחילו בשני האישים הללו, אלא במנהיגים שקדמו להם, מנהיגים שחטא היוהרה גרם להם לשגות בהערכת יתר של כוחה הצבאי של יהודה מול האימפריות באזור.
נדון תחילה בדמותו של צדקיהו מלך יהודה. צדקיהו, שהשם שניתן לו בתחילה היה מתניה, היה בנו השלישי של יאשיהו. אותו מלך שכותבי התנ”ך, ובהמשך גם חז”ל, הכתירו לאחד המלכים הצדיקים ביותר בתולדות מלכי בית דוד. יאשיהו הרחיב את גבולותיה של ממלכת יהודה, ערך רפורמות דתיות נרחבות, ועל פי המחקר – בחצרו החלה כתיבת התורה. ההצלחות שיבשו את כושר ההחלטה של יאשיהו, והוא הכריז מלחמה על האימפריה מדרום: מצרים. אולם צבא יאשיהו נחל תבוסה קשה, והמלך עצמו מצא את מותו בשדה הקרב במגידו.
הניסיון להמשיך את עצמאות ממלכת יהודה ולהמליך את בנו של יאשיהו, יהואחז, לא צלח. מלך מצרים, בכבודו ובעצמו, עלה לירושלים, הוריד את המלך מכיסאו והגלה אותו למצרים. תחת הבן המודח הוא מינה את אחיו של המלך המת, יהויקים, וממלכת יהודה הפכה לבת חסות של האימפריה המצרית. מצב זה לא האריך ימים. ארבע שנים לאחר מכן החלה תסיסה באזור; הבבלים, בפיקודו של נבוכדנצר, ניצחו את מצרים בקרב כרמכיש, והנביא ירמיהו ראה בכך את תחילת קץ שלטון האימפריה המצרית:
הַיּוֹם הַהוּא לַאדנָי יֱֹיִ צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדנָי יֱֹיִ צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל-נְהַר-פְּרָת. עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם לַשָּׁוְא הִרְבֵּיתי הִרְבֵּית רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ (ירמיהו מ”ו, פסוקים ב’–י”ב).
הנביא התענג על הגמול שהשיב אלוהים למצרים, האויבת המושבעת.
אחרי הניצחון בקרב שב נבוכדנצר לבבל, לבצר את הממלכה. יהויקים ושריו פירשו זאת כחולשה והחליטו להצטרף לברית אזורית, כדי להינצל מכיבוש בבלי. בעלות אותה ברית היו מצרים ומדינות נוספות באזור. ירמיהו, שכבר ניבא את ניצחון הבבלים על האימפריה המצרית, קרא ליהויקים ולקבינט יהודה שלא להמעיט בכוחה של הממלכה מצפון, בבל. לדבריו, יש רק מוצא אחד מהפלונטר, והוא: כניעה.
וְאֶל-הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת-דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת-דֶּרֶךְ הַמָּוֶת. הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל-הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל (שם כ”א, פסוקים ח’–ט’); כֹּה אָמַר ה’ הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל וּלְכָדָהּ (שם ל”ח, פסוק ג’).
המושג “כניעה” לא היה בלקסיקון של יהויקים. הוא היה בטוח שהברית האזורית תציל את יהודה, ובהמשך אף תועיל להשבת עצמאותה.
שנה לאחר ניצחונו של נבוכדנצר בקרב בכרכמיש, שב המלך הבבלי בראש צבא מצויד ומאומן היטב, כבש בסערה את סוריה והתקדם דרומה. אל הארמון בירושלים הגיעו הבשורות על קריסתן, בזו אחר זו, של כל בעלות הברית האזורית. יהויקים, שאמונתו באלוהי ישראל לא הייתה מובנת מאליה ועל פי חז”ל הוא היה גם עובד אלילים, נואש מהסיכוי להשיג הכרעה בשדה הקרב. בצר לו, פנה לעזרתו של אלוהי ישראל:
וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה’ כָּל-הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל-הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם (שם ל”ו, פסוק ט’).
הצום והתפילות לא עזרו. הבבלים כבשו את ירושלים והפכו את יהויקים לבן חסותם ולשליט מטעם האימפריה הבבלית. כשליט חסות נדרש יהויקים להעלות מס לשלטון הבבלי. ירמיהו ידע כי חרף הכניעה לבבלים, בליבו של יהויקים עדיין נותרה תקווה להשבת עצמאותה של ממלכת יהודה. על כן, שיגר אליו ירמיהו את מזכירו, ברוך בן נריה, ובידו מגילת נבואה. במגילה נכתב כי ירושלים תיחרב כליל בידיו של נבוכדנצר. יהויקים הזועם הורה לשרוף את המגילה.
ההיסטוריון מיכאל הרסגור אמר: הדבר היחיד שלמדנו מההיסטוריה הוא שלא למדנו מההיסטוריה.
יהויקים, שטעה פעם אחת בקריאת המפה האזוריות ובהערכת כוחה של בבל, טעה שוב, שלוש שנים לאחר שהרים דגל לבן ונכנע לבבל. הוא פירש סדרה של כישלונות טקטיים של הצבא הבבלי כעדות לחולשתה של בבל, ומרד בה. על פי פרשנים וחוקרי המקרא, נבוכדנצר לא התרשם מהמרד של יהודה והעדיף להשקיע את זמנו בכיבושים אחרים. רק לאחר מותו של יהויקים והמלכתו של יהויכין בנו, השלים נבוכדנצר את כיבושה של ירושלים. את תחושת העצמאות החליף הכיבוש. המלך הצעיר שילם את מחיר חוסר התבונה המדינית וקוצר הרואי של אביו. הפעם לא הסתפק נבוכדנצר בהצהרת נאמנות או בהגדלת המס, אלא דאג לעונש מרתיע. חייליו בזזו את אוצרות המקדש, המלך עצמו נכבל בשלשלות ברזל והוצעד בראש שיירת גולים היישר לבבל. השיירה כללה את מרבית האליטה של ממלכת יהודה.
בירושלים נותרה דלת העם והנביא ירמיהו, המתריע בשער.
המלך הגולה הוחלף במתניה, מיודענו. כדי שיהיה ברור למלך החדש מי פה בעל הבית, נבוכדנצר שינה את שמו לצדקיהו. פעולה שמדגימה אדנות. טקס ההמלכה של צדקיהו כלל שבועת אמונים למלך בבל. כדי לשמור על מעמדו החלש של המלך החדש, נבוכדנצר השתמש בשיטת הפרד-ומשול. יהויכין הגולה שמר על מעמדו בגולה ותוארו היה “מלך יהודה”, בעוד דודו בירושלים כיהן גם הוא כמלך יהודה, אבל ביהודה. הפיצול הביא למחלוקת בתוך ירושלים בין התומכים במלכותו של המלך הגולה ומייחלים לשובו, לבין אלו שהכירו במלכותו של צדקיהו, ובראשם ירמיהו.
כמי שמלכותו שנויה במחלוקת, היה מצופה מצדקיהו שלא להסתבך בהרפתקאות. הוא חווה על בשרו כמה עצום מחיר המרידה, ומן הסתם היה ערני לדבר וניסה לדכא כל יוזמה להרמת נס המרד באימפריה הבבלית. או שלא.
צדקיהו, בעצת שריו, בחר לחבור אל נציגי הברית האזורית הכושלת, ויחד עם אנשי השלטון המצרי החדש, החלו לתכנן את צעדי המרד נגד בבל. בירושלים התרבו הנביאים המנבאים את שובם של הגולים. באופן אירוני, אילו היה המרד מצליח, יהויכין היה שב לירושלים ומדיח את צדקיהו מכס מלכותו. התוכניות על המרד הגיעו לאוזני המודיעין הבבלי. צדקיהו זומן לשיחת נזיפה בארמונו של נבוכדנצר ונדרש לחדש את שבועת האמונים למלך.
ארבע שנים התאפק המלך צדקיהו. חילופי שלטון באימפריה המצרית הביאו אותו ואת שריו להתכנס שוב ולתכנן מרד אזורי. הפעם השלטון הבבלי לא הסתפק בנזיפה. בשנת 589 לפנה”ס צעדו ליהודה חייליו של נבוכדנצר, בפיקודו של שר הצבא נבוזראדן. הצבא הבבלי הגיע אל פאתי ירושלים בעשרה בטבת של אותה שנה והטילו מצור. כעבור שלוש שנים, לפי המסורת, בשבעה-עשר בתמוז (586 לפנה”ס), פרץ הצבא הבבלי את חומות העיר. ירושלים נכבשה, בית המקדש עלה באש, יהודים רבים נהרגו ואחרים הוגלו.
צדקיהו, שריו ואנשים מהמעגלים הקרובים לו נמלטו מהעיר דרך מערה שנחפרה מבעוד מועד. התכנון היה להגיע לאזור עבר הירדן ולהסתתר שם. לדעת החוקרים, המקום המכונה היום “מערת צדקיהו” אינו נתיב המילוט של המלך מטעם, אלא מחצבה מתקופת הורדוס.
במבואות יריחו נלכדה הפמליה בידי הכוחות הבבליים. צדקיהו הובל אל מפקדתו של נבוכדנצר, ששכנה באזור שבו נמצאת כיום העיר חומס בסוריה. המלך הזועם הורה על עונש אכזרי במיוחד: שני בניו של צדקיהו נשחטו לנגד עיניו וכן כל פמלייתו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל.
סופו של צדקיהו האומלל מייצג, באופן טראגי, את אופי מנהיגותו – המלך שלקה בעיוורון מדיני, שלא השכיל ללמוד מטעות ניסיון המרד שהוביל קודמו ולא הפנים את לקחי המרד הכושל שלו עצמו, סיים את חייו כאב שכול הרחק מממלכתו, עיוור וחסר כול.
חוקרים רבים נדרשו לשאלה, מה הביא את צדקיהו, המלך שחב את מינויו לבבל, לחבור לתומכי המרד, ולחזור על כך בפעם השנייה? אחד החוקרים מעלה את הסברה הבאה: הערעור על הלגיטימיות של צדקיהו מצידם של תומכי יהויכין, חייב אותו להראות שהוא לא פרו-בבלי. הצורך להוכיח נאמנות ליהודה, התחושה שהוא מצוי במבחן נאמנות תמידי, הם שהביאו אותו לנקוט פעם אחר פעם קו מסוכן של עימות עם הבבלים, ובסופו של דבר – להמיט אסון נורא על העם ולהיחקק בדפי ההיסטוריה כמנהיג כושל האחראי לאחת הטראגיות האיומות ביותר בתולדות העם היהודי: חורבן הבית הראשון.
גדליהו בן אחיקם
ירושלים חרבה, רבים מתושביה נהרגו, עשיריה וחכמיה עזבו או הוגלו, בעיר נותרה דלת העם, האנשים הפשוטים שהבבלים לא טרחו להרוג או להגלות. מלך הצבא הכובש מינה את גדליהו בן אחיקם למנהיג שארית הפליטה. גדליהו, נכדו של שפן הסופר, אומנם השתייך לאליטה הירושלמית, אך בניגוד לה עמדתו הייתה פרו-בבלית. סימוכין לכך אפשר למצוא אצל פרשנים שמסבירים שבחירתו של גדליהו לנציב יהודה הכבושה נבעה מהחלטתו המוקדמת להיכנע לבבלים כבר בתקופת המצור על ירושלים.
האתר “נבי סמואל”, צפונית-מערבית ירושלים, מזוהה על פי החוקרים כ”מצפה”, מקום טעון היסטורית. ככתוב בתנ”ך, במקום זה החלה מלחמת האזרחים הראשונה של עם ישראל. כאן התאספו השבטים ויצאו למלחמה נגד שבט בנימין, לאחר מעשה פילגש בגבעה. במקום זה קבע גדליהו את מושבו ופרסם קריאה לכל היהודים שברחו מהאזור בעקבות המלחמה, לשוב לבתיהם.
וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ, וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם, וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר-תְּפַשְׂתֶּם (שם מ’ פסוק י’).
אחד משריו של גדליהו, יוחנן בן קורח, העביר לו מידע מסעיר: ישמעאל בן מתניה, צאצא מבית דוד שראה עצמו ראוי לתפקיד מלך, בא במגע עם בעליס, מלך עמון, ויחד הם קשרו קשר לרצוח את הנציב היהודאי החדש. גדליהו התמים סירב להאמין לשמועה. הוא סבר שהעמונים לא יפתחו במלחמה נגד יהודה, הלוא חלפו מאות שנים מאז התגוששו שני העמים, ולא ראה בשכניו כל איום.
על פי המסורת, בראש השנה או יום לאחריו, חודשיים בלבד לאחר המינוי, הגיע ישמעאל בן מתניה למקום מושבו של גדליהו במצפה, מלווה בעשרה אוחזי חרב. בתוך זמן קצר הפך הביקור למרחץ דמים. גדליהו ועוד רבים מאנשיו נרצחו. המעשה הנורא הכה את תושבי יהודה בתדהמה ובפחד. תחושת התקומה הרגעית התחלפה באימה, וזו תורגמה למנוסה רבתי. היהודים חששו שהבבלים יחזרו לנקום את מות המושל שמינו, ומיהרו לברוח למצרים. היישוב היהודי התפזר וחלומו של ישמעאל בן מתניה, להפוך למלך בחסות הברית עם מלך עמון, נגוז.
העם היהודי ישוב לציון טיפין-טיפין, ורק נתח קטן ממנו יזכה לעצמאות יחסית, בתקופת מלכות בית חשמונאי.
חכמי התלמוד קבעו את יום הטבח בגדליהו ואנשיו ליום צום. הנימוק: שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוהינו. כפי שיום חורבן בית המקדש נקבע ליום צום, כך מיתתם של צדיקים, כמו גדליהו, היא סיבה לצום. האם חז”ל אכן ראו בגדליהו צדיק שאין בו מתום? לא. בגמרא נמתחה עליו ביקורת, ונקבע שהוא אחראי בעקיפין למות אנשיו, כיוון שלא התייחס למידע שהובא אליו והסכים לקבל ללשכתו את ישמעאל בן מתניה.
הטקסט התלמודי מלמד כי גם חז”ל הבינו שתמימות אינה תכנית עבודה: מנהיג צריך שיהיה לו יותר מקורטוב של חשדנות בריאה. אין צורך שיהיה פרנואיד, כמו שאול המלך או דמויות אחרות במקרא שראו אויבים בכל מקום, אך אסור לו להיות תמים ונאיבי כמו גדליהו.
לסיכום: צדקיהו המניפולטור, שניסה להתל בבבלים ולא העריך נכונה את המציאות הגאו-אסטרטגית, וגדליהו בן אחיקם הנאיבי, הביאו במו ידיהם את חורבנה של ממלכת יהודה. הבה נדמיין, כיצד הייתה יכולה להיראות ההיסטוריה אילו נהגו השניים באופן מושכל יותר, שימרו את ממלכת יהודה עד לתום התקופה הבבלית, ועברו יחד איתה אל התקופה הפרסית, שהייתה נוחה יותר ליהודים.
