והוא מכה על חטא ומתחנן

במבואה שעל יד דלת הכניסה של הבית עמדו בשורה מזוודות בגדלים ובצבעים שונים. כולן עמוסות ומלאות בציוד לעשרה ימים.
ערב ראש השנה, אבא מתארגן ל”נעסיע”, מילה בהגייה חסידית מובהקת השגורה על לשונם של חסידי גור. משמעות המילה היא שהחסיד נוסע להצטופף בקרבתו של האדמו”ר.
כמו בכל שנה, אבא, חסיד שרוף, נוסע מערב ראש השנה ועד לאחר יום כיפור, שוהה שם כל עשרת ימי תשובה. נכון, רוב בני גילו נוסעים רק לימי החג וחוזרים לביתם, אך אבא לא מוותר ונוסע לתקופת החגים כולה כמעט, ממש כמו אחרון הצעירים.
כל המזוודות כבר מונחות בתא המטען של המונית. נפנוף אחרון לשלום.
אבא נסע. ניפגש בשנה הבאה.
בבית נשארנו אמא, הבנות והאחים הקטנים.
אמא מקדשת ומנהלת את הסעודה. אנחנו, הבנות, שרות בקולות צרודים שירים שלמדנו בכיתה. “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה”; “יום הדין הנה קרב”; “ראש של דג ופרי חדש”.
על השולחן סימני ראש השנה, ולכל מאכל שמוגש לשולחן אנו מאלתרים סגולה וסימן. תירס – שיתארסו אחיותינו; מרק – שיתמרקו עוונותינו; קינוח גלידה – שיגלידו כאבינו.
האוירה דומה יותר לפעילות חברתית מאשר ליום חג או יום הדין.
בבוקר יצאנו לתפילה בעזרת הנשים בשטיבל החסידי. שם, כמובן, נקנו מקומות מראש במחיר מפולפל.
הפער הורגש, אווירת תפילה, בקשה ותחנונים שונה כל כך ממה שהיה בסעודה אמש.
היינו שומרות בתורנות על האחים הקטנים, מתחלקות בחלקים מהתפילה, נושאות ונותנות מי תזכה להיות בבית הכנסת בחזרת הש”ץ בתפילת מוסף, בקטעי התפילה והפיוטים היפים, ומי תישאר לשמור על הילדים.
לבסוף התכנסנו כולנו בבית, עייפות וגאות בעצמנו, בדבקות תפילתנו, בדמעות שזלגו מעינינו ובכוונה הרבה בתפילה, מקוות שתבוא עלינו שנה טובה.
ובבית, אווירת קייטנה: ממתקים בכל פינה, משחקים פזורים על הרצפה וילדים משועממים עד התקרה, צמאים ליחס, חום ואהבה.
מתיישבים לסעודה “בקטנה”, ואז כולן צונחות לשינה עמוקה שלאחר העבודה הקשה. הרי איזו עבודה שבלב? זו התפילה!
וכך נראה גם היום השני של החג.
למחרת – צום גדליה. כל הבנות בשכונה מחליפות חוויות, מדברות על אורך התפילה בחצר החסידות שלהן, על חזרת הש”ץ שנשקה למנחה ומשם לערבית של היום השני, על סעודות שנעשו בחטף (כי מי מסוגל לאכול בנחת בימי דין נוראים אלו?) ועל ילדים ששוטטו ברחובה של עיר 48 שעות, בעוד הוריהם המסורים מתפללים בדבקות לגזרה טובה ולשנת בריאות איתנה.
בבית הספר ובסמינר עשרת ימי תשובה הם ימים של הרצאות על משמעות התשובה, על הצער שבעשיית חטא ועל מירוק העוונות המתבקש למי שרוצה לזכות בקורטוב של טוב לשנה שתבוא.
כל אחת מקבלת על עצמה קבלות, וכל המרבה הרי זה משובח.
ואבא? אבא בירושלים, עושה “שטייגען”! לומד. הוא מתקשר לפני יום כיפור, מוודא שכולם אכלו ושתו מספיק לקראת הצום, ומציע תרופות סבתא לצום קל.

***

כבר לא ילדה, אישה.
אלבום החתונה עוד לא צבר אבק במגירה.
אבודה, אבל צריכה להיות אסירת תודה.
וכבר מונחת רשימת מטלות על השידה: לכבס, לגהץ, לקפל ולהכין את המזוודות לבעל שמתכונן ל”נעסיע” לעשרת ימי תשובה, לאדמו”ר בירושלים.
אנחנו עוד לא ממש מכירים, למרות שאנו נשואים כמה חודשים. התקשורת בזוגיות בצעדיה הראשונים, והוא כבר נוסע; מזכיר בלי מילים מהו סדר העדיפות האמיתי אצלו בחיים: האדמו”ר, הקהילה, החברים, ה”מה יאמרו”, ובסוף, למטה, אולי, נמצאת אני, האישה.
אין שיח או שאלה האם לנסוע או מה דעתי בעניין, הנסיעה הזאת היא עובדה מוגמרת. איני יכולה להביע התנגדות או לשתף בקושי ובכאב, הרי לזה נולדתי וחונכתי, להקדיש את חיי לבעל חסידי אמיתי. זו פסגת האושר והשלמות האמיתית פה, בעולם הזה. התפקיד שלי הוא לזרוח, לרקוד ולשמוח מכך שהבעל חסיד בכל רמ”ח אבריו, אשריי על הזכות שנפלה בחלקי, להיות “אשת חסיד” לתפארת.
והוא לוקח את מטלטליו, עולה על האוטובוס ונוסע לירושלים.
ואני בבית עם התהיות: למה איני מאושרת על הזכות שנפלה בחלקי? השמחה בבית חסידי – היכן היא? ואם פסגת החלומות הוגשמה, למה איני מרגישה כמו על פסגת ההר, אלא מרגישה לבד, בלתי נראית, שקופה; כלי בלבד בידיו של אחר, כאילו נועדתי רק להשיג ולממש את רצונותיו?
יום הדין בא, והוא שם, אצל האדמו”ר ועם החברים. בתפילה הוא מתפלל ומתחנן לשנה טובה, ומכה על חטא בין אדם למקום, ובין אדם לחברו, בין ביודעין ובין שלא ביודעין.
ועל חטא בינו לבין אשתו הוא מכה?
ועל חטא הצער והכאב הוא מתחרט?
וכך היה מונה וסופר: אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש.
כי בכל שנה מחדש היה אורז את מטלטליו ומשאיר מאחור אישה הרה, אישה וילד, אישה ושני ילדים, אישה ושלושה ילדים, אישה וארבעה ילדים…
ומכה על חטא ומתחנן באבינו מלכנו “חמול על עוללינו וטפינו”.