עברית שפת היהודים?
בשנת תשע”ג (2012) הכריזה ממשלת ישראל על “יום הלשון העברית”, שיצוין בכל שנה בכ”א בטבת – יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה, ממחיי השפה העברית.[1]
כשהייתי ילד התגנב לאוזניי השם “בן-יהודה” ושמעתי מעט על פועלו למען תחיית השפה העברית. לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, וגם לא ממש הבנתי את ההבדל בין לשון הקודש לעברית. פה ושם הייתי זורק לאוויר את השם “בן-יהודה” ללא כל מטרה וללא כל כוונה, בסך הכול ניסיתי לשעשע את עצמי עם מושגים חדשים ששמעתי, בעת שהרכבתי מכונית מלגו.
“לא אומרים פה בבית את השם הזה,” אמר לי אבי ביידיש צחה ובטון אסרטיבי. הוא לא הסביר יותר מדי, אבל עם הזמן איכשהו הבנתי שבן-יהודה קשור לשפה העברית, שפת הציוֹנים, שאבי לא התחבר אליה. בחיידר שבו למדתי לא דיברו עברית, רבים מחבריי השתייכו למשפחות נטורי קרתא (המוכרים בהתנגדותם החריפה למדינת ישראל ולציונות), והקביעה כי השפה העברית היא טמאה נראתה לי הגיונית למדי.
אומנם גיסיי וגיסותיי, שנכנסו למשפחה באותם ימים, דיברו עברית אבל הייתי ילד קטן ולפי תפיסת העולם שלי דאז: משפחתי שייכת לגזע העליון, ואלו שמדברים עברית הם תינוקות שנשבו ששייכים לגזע נחות יותר. מסכנים, הם אינם יודעים לדבר בלשון האמיתית של היהודים, שפת היידיש.
כיום אני חובב גדול של השפה העברית, משתעשע בהלכות השפה ובגינוניה, ומתרגש מכל פוסט שמתפרסם בדף הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית. לפחות פעם ביום אני מספר לאנשים על העמוד הנפלא הזה, ובכך מזכה את הרבים. כדאי גם לכם לעקוב.
מיהו בן-יהודה?
לקראת יום הלשון העברית עיינתי בגוגל, כדי לדעת קצת יותר על יום קדוש זה, וכך גיליתי שזהו יום הולדתו של בן-יהודה. קראתי קצת על קורות חייו, ונפעמתי לגלות כי חלקים מסיפור נעוריו דומים לחלקים מסיפור נעוריי.
בן-יהודה נולד כאליעזר יצחק פערלמאַן, בבית שקיים אורח חיים חרדי-חסידי. בגיל חמש התייתם מאביו, ואימו שלחה אותו ללמוד בחיידר. בגיל 13 נשלח ללמוד בישיבה, ובעקבות ראש הישיבה, שתמך בסתר בתנועת ההשכלה היהודית, גילה אליעזר יצחק ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אט-אט, לאחר שקרא ספרים לועזיים שתירגמו סופרי ההשכלה, החל להתעניין ברעיון תחיית העברית כשפה ספרותית חדשה.
לאחר זמן קצר בישיבה עבר להתגורר בבית דודו, שהתנגד לתנועת ההשכלה. הדוד ניסה לעצור את משיכתו של אליעזר יצחק להשכלה וללימוד הדקדוק העברי, אך הנער היה נחוש בדעתו ולא התנצל על כך. הוא החל להתפלל בקול רם בהברה עברית, ולא בהברה אשכנזית כפי שהיה נהוג בבית אבא ובישיבה.
לימים, פרסם מאמר פוליטי ראשון, ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט “בן-יהודה”.[2]
בן-יהודה, אייכה?
כשקראתי את סיפור התבגרותו של אליעזר יצחק, הרגשתי שסיפורי דומה לו. גם אני נחשפתי בנעוריי לפילוסופיה אחרת מזו שגדלתי עליה, אם כי לא בהשראת ראש הישיבה שלי אלא בעקבות שאלות שעלו במוחי ככל שהתעמקתי בלימוד התורה.
גם אותי ניסו לעצור כשזיהו שאני נמשך למה שהפך לימים “תנועת היציאה”. אבל אני הכרזתי בקול רם שאיני מוכן להיות חלק מהחברה החרדית, ויצאתי ממנה בגאווה גדולה ובקול רעש גדול. משהו בנער הזה, אליעזר יצחק, שהתפלל בקול רם בהברה עברית, הזכיר לי את נטייתי בהשמעת קולי ואת הבערה הפנימית שלי, שלעיתים הופכת את הקול לציני ומתריס.
איני יודע מה היה מזגו של בן-יהודה, אך אני יכול לדמיין את עצמי מתפלל יחד איתו בקול רם בהברה עברית, ולא אשכנזית, למען ישמעו וייראו.
גם פרסום המאמר הראשון שלו, על השפה העברית, הזכיר לי קצת את עצמי. הנה אני כאן, משמיע את קולי במגזין של תנועת היציאה, כותב את תפיסת עולמי ומכריז בריש גלי על היותי חלק מתנועה.
מזה אבא פחד
היום אני מבין מדוע אבי התנגד כל כך להשמעת השם “בן-יהודה”. ציוני זה אינו רק מחייה השפה העברית, הוא שייך לתנועת ההשכלה היהודית, או אם נרצה – הוא למעשה חלוץ של תנועת היציאה, וזאת כבר סכנה גדולה. ילד חרדי אינו יכול להזכיר שמות של גדולי החלוצים של תנועת היציאה, האנשים שחוללו שינוי כה גדול באופיו של העם היהודי והובילו להקמת מדינה ציונית, באופן הנוגד את אורח החיים הדתי.
גילוי קווי הדמיון הללו חוללו בקרבי רגשות עזים, אך הדבר שהכי ריגש אותי הוא הנתון הבא: שמו של אבי הוא אליעזר, שמי הוא יצחק, וכאמור, שמו של בן-יהודה הוא אליעזר יצחק.
אם זה אינו סימן כלשהו משמיים בנוגע למקומי בתנועת היציאה, איני יודע מה כן.
אליעזר יצחק, אם היית בחיים כיום, הייתי רוצה שתקרא את השורות הללו.
היה שלום!
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
