יש לי זיכרון ילדות: בבית של סבא רבא, שישי בלילה – או בחרדית ליל שבת – המבוגרים יושבים סביב השולחן ואני משחק בחדר פנימי עם הילדים האחרים. אחד מבני הדודים מספר לנו בהתרגשות שהוא ראה שלזיידי (סבא) יש מספר על היד, ושאבא שלו אמר שזה בגלל השואה.
זה נשמע לי מוזר ולא אמין. למה שיהיה לו מספר על היד, ולמה הוא לא שוטף אותו? “אתה יכול לשאול את אבא שלך”, אומר לי בן הדוד, “הוא יגיד לך שזה נכון”.
כן, אפשר לשאול את אבא, אבל למה לשאול אותו כשאפשר לשאול את סבא בעצמו? וכך, מול כל קהל המבוגרים, אני ניגש לסבא ומבקש שיראה לי אם יש לו מספר על היד. את המתח שנוצר אפשר היה לחתוך בסכין. השקט, המבטים המזועזעים והבעת ההלם על פני הנוכחים זכורים לי היטב. אבל זיידי, כמו זיידי, מפשיל את שרוולו ומראה לי, “כן. יש לי מספר על היד”.
נזכרתי בסיפור הזה לפני כשנתיים, כאשר ביקרתי לראשונה ב”יד ושם”. כילד או כנער-בחור לא הזדמן לי להגיע לשם, אבא שלי לא הרשה. הלכנו ל”גנזך קידוש השם” בבני ברק. “יד ושם” זה מקום חילוני, יש שם פריצות ותמונות לא מצונזרות, לא מקום מתאים לילד חרדי.
התכוננתי לקראת הביקור ב”יד ושם”, הכנתי את עצמי לסערת רגשות עזה, והקציתי שלוש שעות כדי לעבור באיטיות בכל המתחם.
כבר בתחילת הסיור הרגשתי שמשהו פה לא עובד; הזעזוע והכאב פשוט לא הופיעו. הסתכלתי על התמונות והמוצגים במין אדישות כזאת, יודע להרחיב ולספר על כל מוצג מההיכרות שלי עם ספרות השואה, אבל הכול במין טכניות כזאת. הריחוק הזה לא נתן לי מנוחה.
חשבתי שבהמשך אקבל סוף סוף את ההלם הנדרש, אבל ככל שהמשכתי בסיור הריחוק רק התעצם, ואפילו הרגשות של שעמום וחוסר עניין התגנבו אל תוך ליבי.
ואז נזכרתי בי עומד מול סבא עם השרוול המופשל, קעקוע המספר על ידו, ובחדר עננה של כאב ומתח, ואני, הילד הקטן שלא באמת מסוגל להבין מה הוא רואה, מצחקק וחוזר למשחקיו.
***
שמונה באוקטובר. אני צופה במסך מולי; בכל שעה המספרים מתעדכנים, סיפורי הזוועות נשמעים, וגוש ענק עומד בגרון.
בקבוצות הוואצאפ עובר סרטון עם כותרת 18+, אני יודע שהסרטון הזה מכיל זוועה נוראית, אבל זה מה שאני צריך עכשיו, כי בדיוק עדכנו את מספר ההרוגים, אבל תחושה של כאב חדש לא באה.
נשכב במיטה, מתכסה בשמיכה, שם פלייליסט שירי יום הזיכרון על הווליום הכי גבוה, ורק רוצה לבכות, רק רוצה להרגיש את הכאב בצורה מוחשית.
אני חושב על מי שעומד עכשיו על יד קבר טרי, על מי שמסתובב וכוסס ציפורניים בניסיון לדלות מידע חדש על יקיריו – ורוצה שגם לי יהיה מישהו לכאוב עליו, מישהו לדאוג לו, משהו לנקז אליו את הכאב.
מרגיש את הכאב בחולייה העליונה בגב שהחליט עכשיו לחזור, את רגשות חוסר המשמעות שבים, הכאב מתפרץ בדרכו, אין משהו גדול יותר להרגיש דרכו את הכאב. אז אני מוצא את עצמי כואב ועצוב בגלל דברים אישיים, בזמן שאסון כזה נורא קרה פה.
חסר לי כאב, חסר לי זעזוע, חסר לי שאין לי על מי לכאוב.
***
קהות החושים הזאת מול מה שהראש והלב לא מסוגלים להכיל, המועקה שיושבת בחזה ולא מסוגלת לכאוב, הרצון להתכנס לתנוחה עוברית ולהוריד את הראש עד שהכול יסתיים.
התמימות של הילד הקטן, שרוצה להאמין שהעולם לא יכול להיות כה אכזרי, שמערכות ההגנה, או אולי כיפת הברזל של הלב, מיירטת כל ניסיון של הכאב האדיר לחלחל, כי מי יודע אם הלב הקטן יעמוד במעמסה.
אי אפשר באמת להגיב באדישות, למנוע מהלב להרגיש את גודל הזוועה, אולי ההגנות לא נותנות באמת לכאוב, אבל זה עומד לנו כמו עצם בגרון, ומתפרץ בדרכים כאלו ואחרות.
***
בשעה ששורות אלו נכתבות עבר כבר יותר מחודש מאז אותו יום קשה. מכורח החיים, רובנו חזרנו לשגרה זו או אחרת, או ליתר דיוק – כולנו מנסים לחזור לשגרה שהייתה לפני, אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.
במיטה, בעקבות שיר מרגש שמושמע ברדיו או סתם כך באמצע היום עולה דמעה, רגע של התייחדות עם האובדן, על מי שנפלו, נרצחו, נחטפו ונפצעו, ועל המקום התמים הזה בלב, שנפגע.
כשהמתח, החרדה, חוסר האונים והזעזוע קצת נחלשים, כשהמסלול היומיומי מתחיל לנוע מחדש, או אז נוצר מקום לכאוב.
***
לפעמים אנחנו כה עסוקים בניסיון להפסיק את הכאב או להביא אותו, שאנו שוכחים שמותר לנו לשחרר לרגע, מותר לתת ללב להרגיש בדרכו, לכאוב כשהוא יהיה מוכן, ולהפסיק את הכאב כשזה מה שנכון לו.
כשכואב אפשר להניח לעצמנו לכאוב, בדיוק במידה שבה הלב צריך – במידה שהכאב הזה מרגיש, לא נדרש מאיתנו לכאוב יותר גם אם הסיטואציה נורא קשה, ולמול זה גם אין צורך להילחם בכאב, אפשר לתת לו להיות.
במחזוריות של כל דבר בחיינו גם הרגשות באים והולכים, אפשר לשמוח וברגע להתעצב נורא, גם ניתן לכאוב וברגע שאחרי להרגיש טוב, גם אם סוף סוף הצלחנו לעלות על התדר שעוקף את המגננות ומאפשר לכאוב, לא חייבים להכריח את עצמנו להישאר שם, פשוט לשחרר.
מותר לבכות גם אם כבר עבר הרבה זמן, מותר ליהנות גם אם יש כאלו שכבר לא יכולים ליהנות יותר, מותר להתפרק, מותר להתחזק, ומותר לתת אמון בלב שלנו ולאפשר לו לעשות את התהליך בדרך הנכונה ביותר.
***
הלוויה של סבא זכורה לי היטב, הייתי כבר נער מתבגר, לא הרגשתי כלום באותו יום, לא כלום של חלל ריק אלא כלום של אדישות. הייתי יחסית קרוב לזיידי, לקחתי אותו בכיסא הגלגלים ממקום למקום ועזרתי לו בהרבה דברים, אבל הוא היה שקט ומופנם, אף פעם לא יצא לנו לדבר ומותו לא נגע בי כל כך.
מאז עברו כמה שנים ויצא לי לכאוב – עליו, על לכתו ועל הזוועות שעבר כנער צעיר – ברגעים שנפער בלב שלי צוהר אליו, בזמן הנכון ובמקום הנכון שהלב הצליח להרגיש, להזדהות ולמצוא דרך שבה הוא נוכח בכאב שלי.
במוקדם או במאוחר, בלי שנרגיש, משהו בלב יפתח להרגיש, לכאוב ולהתגעגע אל אלה שמסלול חייהם נעצר בשבעה באוקטובר בעוד הרכבת שלנו ממשיכה במסעה.
זה יבוא, נמתין בסבלנות וזה יבוא.
