לפני כמה ימים התפרסמה אזהרה מצפייה ב”סרט הזוועות”, סרט שהוקרן לעיתונאים, פוליטיקאים ומשפיענים. הסרט, שנערך על ידי דובר צה”ל ומכיל חומרים גרפיים קשים, מתאר את אירועי 7 באוקטובר לפי תיעוד של המחבלים עצמם. הסצנות המחרידות בסרט מתרחשות ברגעים שגרתיים ובסביבה שנראית פסטורלית, ובכך מדגימות כמה החיים שבריריים ומתהפכים בן-רגע.
אלו שצפו בסרט מדווחים על קושי נפשי ניכר בעקבות הצפייה, לילות נטולי שינה, חרדות ואפקטים פוסט טראומתיים מובהקים.
בפן כזה או אחר כולנו נלחמים במלחמה הזאת. מראות החזית מגיעים אלינו בשידור חי, לא מסוננים בעליל. יורים עלינו מכל כיוון דרך המסך, גופות נערמות סביבנו, דם לא מפסיק לבעבע מן האדמה אשר אנו עומדים עליה. כולנו גויסנו בעל כורחנו לחזית של מלחמת קיום על הנפש שלנו, נאלצים להילחם 24/7 בתמונות המלחמה הלא מפולטרות שמחכות לנו בהינף יד, בחסות כל אדם בכל צד של המפה, אשר יכול לשדר לנו לייב משטח האש בסמארטפון שלו, בלי סינון, בלי צנזורה, להפיץ ברשתות, להשפיע ולשנות תודעה לבלי הכר.
קיצור תולדות התיעוד משדה הקרב
“זמנים משתנים”, משפט קלישאתי ידוע ושחוק, מקבל בעת הזאת משמעות אחרת כשחושבים על אופן תיעוד ושיתוף זוועות מלחמה הנוכחית. במבט לתוככי עדשת המצלמה של העבר, סרטי דוקו מלחמתיים שיחקו תפקיד מכריע במערכה. סרטי התיעוד המלחמתיים שימשו מספרי סיפורים שתפקידם לקדם נראטיב ונקודת מבט ספציפית על המציאות המדממת. מצלמות קולנוע היו דבר יקר, צלמים מקצועיים היו מועטים, ובעיקר בתי קולנוע ששידרו את הסרטים האלו היו גופים כלכליים עם אג’נדות ידועות.
כשג’פרי מלינס, צלם מלחמה בריטי, שב עם מצלמת ה-35 מ”מ שלו מ”הקרב על הסום” בזמן מלחמת העולם הראשונה, הוא ידע שסרטי הצילומים שלו מכילים היסטוריה מתועדת. מלינס נשלח לקו האש בחזית המערבית על ידי משרד המלחמה הבריטי כדי לצלם קטעים קצרים, שיוקרנו ביומני חדשות שבאותם ימים שודרו בבתי הקולנוע. אף אחד, כולל מלינס עצמו, לא חשב שהוא יחזור מהקרב כשבידו סרט מלחמה דוקומנטרי שמכיל תמונות שכמותן לא נראו עדיין על המסך.
ב-1916, כשהסרט יצא לאקרנים, עשרים מיליון צופים נהרו לאולמות הקולנוע, ונותרו המומים אל מול תמונות המלחמה. אזרחים שמעולם לא היו בקו האש ישבו בכיסאות באולם המוחשך והרגישו שהם עצמם בקו החזית, מצוידים ברובים ובפצצות ונלחמים בברוטליות בגרמנים. לראשונה, לנגד עיניהם, הובהרה משמעותו של קרב מול אויב אכזרי, מהם מעשי גבורה הרואיים של חיילים, ואיך חיים אובדים בקלות.
מלינס הצליח לתעד רגעים מדהימים בקרב, אך חסרה לו סצנה חיונית לשיא הדרמטי של הסרט – תיעוד חיילים חוצים שוחות וגדר תיל. את הסצנה הספציפית הזאת לא היה אפשר לצלם בשל כלי הצילום המסורבלים של אותם ימים. משום כך העמיד מלינס סצנה מבוימת של חיילים קופצים לתוך השוחות ונעלמים בתוך מסך העשן. כן, כבר אז, בשנת 1915, סצנות מבוימות הושחלו בתוך סרט דוקומנטרי. מלינס, שהיה בשדה הקרב, ככל הנראה לא עיוות את המציאות, אך בהחלט היה בריטי שנשלח לתעד את המלחמה בגרמנים מנקודת מבט בריטית, והדבר השפיע על היצירה.
(רק לי זה נשמע מוכר? זוכרים את הבלוגר העזתי שגילם פצוע, וגם רופא, וגם אזרח פלסטיני שחי תחת הכיבוש הישראלי?)
פרופגנדה של תמונות ורצון להשפיע על ההכרה התודעתית לא הומצאו אתמול. בגרמניה של שנות ה-30 מנגנוני התעמולה הנאצית היו באחריותו של ד”ר יוזף גבלס, שהיה בעל תואר דוקטור בספרות וחובב קולנוע מושבע. גבלס היה אינטליגנטי מאוד, הוא הבין היטב את האפקט של רדיו וקולנוע כמדיה שפועלת על רגש ולא על היגיון, וכיצד כלי תקשורת אלו יכולים להיות כלים משני תודעה. גבלס השתלט על אולפני הקולנוע החשובים בגרמניה ויצר סרטי תעמולה מובהקים שמטרתם להמחיש את “ערכי הנאציזם”.
אחד מסרטיו המפורסמים, “היהודי הנצחי” שיצא ב-1940, מציג עבודה תעמולתית פסאודו-דוקומנטרית; קטעים של יהודים שצולמו בגטאות והשוואה בין יהודים לאובייקטים מעולם החי (למשל, חולדות). המטרה הייתה ליצור דימוי של מפלצתיות, מנוולות וחוסר אנושיות של היהודים באשר הם.
(מתוך ויקיפדיה)
חיים בסרט
עצוב להגיד אבל אז, כמו היום, התמונות נחרטות בתודעה, משפיעות עליה ומשנות אותנו. לא סתם מתנהלת מערכה נוספת של המלחמה בעולם הרשתות החברתיות ואולפני הטלוויזיה, קרבות של הסברה שמנסים להכריע את תודעת העולם עלינו – היהודים. אנחנו, למודי היסטוריה יודעים שההבדל בין יהודי חי ליהודי מת יכול להיות, בין השאר, סרטון תעמולה אנטישמי אחד פחות.
עובדת זמינותו של הצילום הדוקומנטרי בטלפון הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו, הפכה את כולנו למספרי הסיפור של המלחמה הזאת. כולנו יכולים לצלם, לערוך ואף לשדר בזמן אמת היישר מהחזית ולחדור ללב ההמון. נגמר עידן הציפייה לקולנוען שיבוא ויספר את סיפור המלחמה דרך העיניים שלו. ההתרחשויות כבר לא עוברות דרך גופים עם אג’נדות, שמצנזרים לקהל הרחב את מה שקורה בחזית.
המחיר הנפשי
אבל יש לכך מחיר. היעדר הצנזורה משפיע על אופי התוכן הגרפי שמגיע אלינו. אנו צופים בסרטונים של אנושיות ותת-אנושיות, סרטונים מחרידים וכמובן גם סרטונים מבוימים. הטכנולוגיה הושיבה אותנו על המדוכה: מצד אחד ביכולתנו לספר את הסיפור בעצמנו, מצד שני, עלינו להדוף את כל הסיפורים של כל המלעיגים עלינו, מעין משחק דיגיטלי של “טלפון שבור”.
נוסף על כך, הפורנוגרפיה המלחמתית הזאת גורמת לנו לדה-סנסיטיזציה (קהות חושים), העוצמות של התכנים הגרפיים שאנו נחשפים אליהם יכולות לגרום לשיתוק של התודעה הקולקטיבית שלנו. מצב כזה גורר תגובה מנוגדת, מצד אחד אנו נעשים פחות אמפתיים וקצת אדישים אל מול הזוועות שאנחנו עדים להן, ומצד שני, נפשנו עוברת טלטלה וזעזוע בלתי הפיכים.
הימנעות לטובת הרווחה האישית
אני, מבלי לצפות בסרט הזוועות, קיבלתי על עצמי “שמירת עיניים”; אני שומרת עליהן מפני הפורנוגרפיה המלחמתית הזאת. תחילה, כמו כולם, גם אני התפתיתי לצפות בכל סרטון שרץ בטלגרם, זה טבעי – ה-FOMO הידוע, חשש שקורים דברים ואני לא אדע על כך. הצפייה בתוכן הגרפי הקשה הובילה ללילות נטולי שינה, סיוטים, וחרדות על בסיס יום-יומי. כל רעש קטן גרם לי לחשוב שהנה, מחבלים פורצים לביתנו ביפו; כל הליכה ברחוב הפכה לחזיון תעתועים שבו רוכב האופנוע שדוהר בשדרה שולף לפתע נשק חם ומתחיל לירות עליי. כל התמונות שראיתי הפכו לתלת-ממד של מציאות מסויטת, ומצבי המנטלי והפיזי הושפע מכך מאוד.
נראה לי שבימים כמו אלו אנו נקראים להיות מספרי הסיפורים האמיתיים של המלחמה הזאת, אך גם להיות בתפקיד שומרי הסף של העיניים שלנו, אף אם הלב שותת הדם תר ומחפש אחר תמונות שיראו לנו ולו פעם אחת נוספת את מאות הפנים היפים האלו, כשהם עדיין בחיים.
