סער, האתאיסט החילוני הראשון שפגשתי, גרם לי להתחבר לגעגוע לחגים ולהפוך אותו לחלק מחיי הנוכחיים.
חגי תשרי היו הסיוט הכי גדול והגעגוע הכי עמוק שלי לחיים שהשארתי מאחור. אני שונאת חגים ומכחישה אותם, ובו זמנית נשרף לי הלב מגעגוע. האימה מחודש אלול ומיום הדין, והקור המקפיא של המזגן בהיכל התפילה מעלים בי זיכרונות מתוקים וגעגוע צורב.
זה נורא להתגעגע למשהו שעזבת מרצון.
שנים רבות שהגעגוע לא היה חלק מסצנת החגים שלי. הדחקתי את הגעגוע, כמו שהדחקתי את הסיוט. לא מדובשך ולא מעוקצך. לא לאימה ולחרדה ולא לתפילות המרוממות. לא להכול.
והייתי ריקה.
עד שבא סער ושאל אותי, בטבעיות מבחינתו, איך נראים החגים שלי. אמרתי לו, “בדיוק כמו שלך”. הוא התעקש, “איזה רוטינות שעשית בחייך החרדים את עושה היום?” עניתי שכלום, ואז הוא אמר לי, “תחשבי על זה, מה שעשיתי בעבר זה השורש שלך, זה חלק ממך, קחי משהו אחד שהיית עושה בעבר, תחברי בין החלקים של מי שהיית לבין מי שאת היום. את אדם שלם”.
ובכיתי, בכיתי על כל החגים אבל הכי הרבה בכיתי על שמחת תורה.
אני מתגעגעת לכל החגים בקרית צאנז, לתפילות ראש השנה, לצום יום כיפור ולטישים בסוכות, אבל הכי אני מתגעגעת לריקודי ההקפות בשמחת תורה.
שמחת תורה זה ה״חג״ בה”א הידיעה בצאנז. זה חג שהוא מיקרוקוסמוס לערכי החצר. בצאנז אוהבים לומדי תורה ומעריצים תלמידי חכמים, מבחינה זו צאנז דומה יותר למגזר הליטאי בהתייחסותה ללימוד תורה כערך עליון. זאת בשונה מרוב החצרות החסידיות, שבהן הנהגות אחרות מתועדפות גבוה יותר בסולם הערכים.
לכן אירועי שמחת תורה הם חגיגה אמיתית של אהבה גדולה לדבר הזה, שאנחנו חיים לפיו, התורה. קשה להסביר את העוצמה שהייתה על הטריבונות בשירי החג, אולי כמו משחק כדורגל בגמר ליגת האלופות, כשהגול המכריע נשלח על ידי האדמו”ר בכבודו ובעצמו.
אם אני צריכה להשוות לחיי החילונים את תחושת האופוריה בימים שאחרי שמחת תורה אצל האדמו”ר מצאנז, ההשוואה הקרובה ביותר תהיה הימים שאחרי המידברן; חווית חוץ גופית, פלנטה אחרת, ויברציות שעוברות בכל הגוף בכל פעם שאני נזכרת ברגעים המרוממים שהיו שם, וגם דאון גדול על שנגמר.
החיבור שלי היה עמוק כל כך שלאחר החג הייתי שולחת מכתבים לחברות שלי בקרית צאנז בנתניה, אלה שחלקו איתי את המסע הרוחני המרגש הזה, ואת המכתב סיימתי במילים “לא יכולה לחכות שוב ‘לאדרת ולאמונה'”. זה היה חלק ממי שאני ומהמסע הרוחני שלי כבת תלמיד חכם בהווה וכ״אשת תלמיד חכם״ בעתיד.
כשהפסקתי להיות אשת תלמיד חכם, וכשלא היה מי שייקח את ילדיי להקפות, כל כך כעסתי עד שקברתי את החיבור החזק כל כך שלי לחג הזה.
אבל לא עוד.
כיום, כבר מחודש אב, אני שומעת את ניגוני תשרי, אופה עוגות דבש וחלות עגולות, ובערב שמחת תורה הפלייליסט לא מפסיק לנגן את שירי החג.
בדיוק באותה צורה שאז, לפני יותר מעשור, התחברתי לאלוהים, אני מתחברת היום לעצמי. למרכז שלי, לאור שאני רוצה לחיות לפיו ולהפיץ לעולם, לערכים שאני מאמינה בהם, ובעיקר לשמחה פנימית אמיתית. בדיוק כמו בשמחת תורה. רק שאת התורה אני בוחרת איך לכתוב.
