התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

שאלת המחיר

מני פלד

מפדיון שבויים ועד לעסקאות חטופים | מני פלד סוקר את ההיסטוריה הכואבת של בני הערובה, השבויים והנעדרים בישראל | האינטרסים, הביקורות, האווירה הציבורית ושאלת סיכון חיים ודאי ומיידי לעומת סיכון חיים עתידי.

 

מבצע צבאי או עסקה עם אויבים?

ב-10 באוקטובר 1994 הוכתה ישראל בתדהמה. בהקלטה ששודרה בטלוויזיה נראה חייל צה”ל יושב, מאחוריו עומד רעול פנים מחזיק באקדח. “קוראים לי נחשון וקסמן, החבר’ה של החמאס חטפו אותי. הם מבקשים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא הם יהרגו אותי”.

וקסמן נחטף בידי חולייה שבראשה עמד מוחמד דף (אותו מוחמד דף, על פי הפרסומים, תכנן, יזם והוציא לפועל את טבח שמחת תורה 2023). המחבלים דרשו תמורת שחררו של וקסמן 200 מחבלים וגם לשחרר את מנהיגם, השייח’ אחמד יאסין. אם לא תיענה בקשתם עד יום שישי בערב בשעה 22:00 – הם יוציאו את החייל להורג.

באותו זמן ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין. רבין כבר התמודד פעמיים בסיטואציה של משא ומתן לשחרור חטופים. הפעם הראשונה הייתה ב-1976, כאשר מטוס עם נוסעים ישראלים נחטף לאנטבה (נדון בהמשך במקרה זה מהזווית ההלכתית). רבין הורה לסיירת מטכ”ל לרקום תוכנית לשחרור בני הערובה במבצע צבאי. הפעם השנייה הייתה ב-1985, בעסקת ג’יבריל השנייה. רבין, בתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות, היה מאדריכלי העסקה שכללה שחרור 1,151 מחבלים, תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון הראשונה.

העסקה זכתה לביקורת ציבורית נוקבת, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. עם השנים נטען שהעסקה הייתה זרז לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987.

בין הטוענים לקשר בין שחרור המחבלים בעסקה לפרוץ האינתיפאדה היה בנימין נתניהו, שב-1995 כתב בספרו “מקום תחת השמש”: “היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה”.

אל המשפטים שכתב נתניהו בספרו עוד נחזור בהמשך.

רבין, שכאמור נכווה ברותחין בעסקת ג’יבריל, החליט לשוב למודל של אנטבה ולקוות שההצלחה תשוחזר. הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים להיערך לשחרור וקסמן בפעולה צבאית. כוחות הביטחון הצליחו לאתר את הבית שבו הוחזק החייל השבוי, וכוח של סיירת מטכ”ל נערך לפרוץ למבנה. במהלך הפעולה אירעה תקלה בהפעלת חומר הנפץ, מה שעיכב את הפעולה. המחבלים הוציאו את וקסמן להורג. בחילופי האש נהרג גם מפקד הכוח, ניר פורז.

העיסוק בחטופים ובמחיר שחרורם מעסיק את מדינת ישראל מתחילת ימיה. בעשורים הראשונים היו אלו עסקאות חילופי שבויים עם צבאות ערב, מצרים וסוריה. רק בתחילת שנות ה-80 החלה ישראל לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור. אלו הציבו רף גבוה מאוד עבור שחרור החטופים הישראלים. בעסקת ג’יבריל הראשונה, בשנת 1982, שחררה ישראל יותר מ-4,000 מחבלים תמורת השבתם של שישה חיילי חטיבת הנח”ל. המחיר הגבוה עורר דיון ציבורי, האם מדינת ישראל אכן חייבת לעשות הכול כדי להחזיר את בניה מהשבי?

מעל שאלה זו מרחפת דמותו של רון ארד, נווט ישראלי שמטוסו הופל בשמי לבנון באוקטובר 1986. ארד נחטף בידי ארגון “אמל”, והמשא ומתן להחזרתו התנהל בעצלתיים, בין היתר בשל הטראומה שיצרה עסקת ג’יבריל השנייה, שנעשתה רק שנה קודם לכן. למרות מאמצים גדולים שנעשו להשבתו, כולל החזקת קלפי מיקוח שנחטפו מלבנון, גורלו של רון ארד נותר לוט בערפל. עד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו.

 

פדיון שבויים במקורות היהודים

הדיון בסוגיה זו הוא גם מוסרי ומעוגן במקורות היהודיים, שעסקו רבות בשאלה – עד כמה רחוק צריך ללכת כדי לשחרר שבויים.

לפי המקרא, אבי האומה, אברהם, יצא למלחמה כיוון ששמע על נפילת אחיינו לוט בשבי. הסיפור מתאר סיפור גבורה הרואי, של מעטים מול רבים, עם סוף טוב; אברהם ניצח את המלכים ושחרר את אחיינו מהשבי.

בתקופת חורבן הבית השני (ואילך) עניין השבי הפך כה נפוץ שחכמים ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת בברכות השחר: “ברוך אתה… מתיר אסורים”. בנוסף, השכיחות הרבה של התופעה הצריכה קביעה: “אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם” (משנה, גיטין, ד’ ו’).

התלמוד דן בשאלה, מה באו חכמי המשנה לתקן? האם לדאוג לקהילה שלא תשלם מחיר כבד מדי עבור השבוי, או שביקשו להנמיך את המוטיבציה לשבות יהודים? להלכה נפסק על פי הפירוש השני של התלמוד: “אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם” (רמב”ם הלכות מתנות עניים ח, יב).

על פי המסופר, המהר”ם מרוטנברג (1293-1220) שהתגורר בגרמניה, נכלא בערוב ימיו על ידי הקיסר הגרמני, לאחר שהתגלה שהוא מתעתד לעלות לארץ ישראל. הקיסר דרש מהקהילה היהודית כופר עצום תמורת השחרור. המהר”ם התנגד לעסקה בטענה שהדבר עומד בניגוד לעקרון שנקבע במשנה. בני הקהילה נענו לבקשתו של המהר”ם והוא נפטר בעודו בכלא.

יש לציין כי להלכה הקובעת כי אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, יש סייג; לגבר נשוי מותר לפדות את אשתו במחיר גבוה. הנימוק: הואיל ופדיון שבויים נכלל בחובת הבעל לאשתו בכתובה, לפי הרמ”א, אין הגבלה על הסכום שאדם רשאי לשלם כדי למלא את חובתו. היו שרצו להסיק מכך שבמקרה של חטיפת חיילים, רשאית או שמא אפילו חייבת המדינה לשחררם בכל מחיר, שכן ישנה התחייבות בלתי כתובה בין החייל למדינה ­– שהיא תדאג לשלומו ותפעל בכל כוחה כדי להשיבו שלם ובריא.

עם זאת, הפסיקה ההלכתית שאסרה לשלם עבור השבויים מחיר גבוה, מתוך חשש שהדבר יביא לחטיפות נוספות, משליכה באופן ישיר על המקרים של שחרור מחבלים בתמורה לחטופים ישראלים. אם המחיר הנדרש הוא גבוה, יש חשש שהדבר יעודד את המחבלים לבצע חטיפות נוספות.

 

מבצע אנטבה

הדיון ההלכתי לא נותר רק בין כותלי בית המדרש, בשנת 1976 הוא נעשה רלוונטי. נחזור למבצע אנטבה. ב-27 ביוני נחטף לאנטבה מטוס נוסעים שטס מישראל לצרפת. על המטוס היו 105 יהודים וישראלים. החוטפים דרשו מממשלת ישראל לשחרר 50 מחבלים תמורת בני הערובה. במקביל להכנות למבצע הצבאי, התכנסה הממשלה לדון בדרישת החוטפים. לפי גרסה אחת, נציגי משפחות החטופים פנו לרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף, כדי לשמוע את עמדתו. לפי גרסה אחרת, הפונה היה ראש הממשלה רבין.

הרב עובדיה כינס קבוצת רבנים, בהם הרבנים אלישיב, שלמה זלמן אוירבך ואחרים, במטרה לגבש עמדה הלכתית ברורה בשאלה: האם נכון למדינת ישראל להיכנע לדרישות או שמא אסור לה להיכנע. לכל היה ברור כי תוצאת אי היענות לדרישת החוטפים תהיה הוצאה להורג של בני הערובה.

הדיון הראשון לא נסוב סביב שאלת מחיר השחרור אלא בסכנה הצפויה: היענות לדרישה עלול לגרות את תאבונם של אויבי ישראל והם יכולים לפגוע ביהודים נוספים ברחבי העולם. האם סיכון זה גובר על הצלתם המיידית של בני הערובה.

הנקודה הראשונה בדיון לא הייתה שאלת המחיר, אלא שאלת הסכנה. שחרור המחבלים היווה סכנה עתידית ליהודים שעלולים להיפגע מפעולות החבלה שלהם, לעומת הצלה כאן ועכשיו של בני הערובה.

המקור ההלכתי לדיון בשאלה זו נמצא בדברי התוספתא, העוסקים במקרה שבו גויים מבקשים מישראל לתת להם יהודי אחד ואותו הם יהרגו, ואם לא יהרגו את כולם.

“סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם (כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא) ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל” (תוספתא תרומות ז’ כ”ג).

במסגרת הדיון עלתה גם השאלה של הצלתו של אדם, המביאה לידי ספק סכנה של האחר. בסיכום הפרק הזה בדיון ההלכתי כתב הרב עובדיה: “נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאות היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם על ידי המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה‘ ג‘ תמוז בשעה 2 אחה“צ, והני רשיעי גזמי ועבדי, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן”.

במילים אחרות: מותר לאשר את העסקה, אם ספק הסכנה הוא דבר עתידי, ומולנו עומדת סכנת חיים ודאית וממשית של בני הערובה.

אחרי שהסירו מהשולחן את שאלת הצלת חיים של אחד וסיכון חיים של אחר, התפנו הרבנים לדון בשאלה, האם העסקה עומדת בניגוד לעיקרון שקבעה המשנה: “אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם”?

הרב עובדיה יוסף טען שזהו “מנהג העולם”, ומדינות רבות משחררות אסירים בתמורה לבני ערובה, ועל כן אין מניעה שגם מדינת ישראל תעשה כמותן. בתשובה שכתב שנים אחר כך טען כי היות שהמנהג השתנה ומדינות כבר לא נעתרות לדרישות החוטפים, הרי יש לכך השלכה גם על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג.

הרב אלישיב הצטרף לעמדתו של הרב יוסף, והוסיף נימוק משלו: המחבלים ימשיכו לנסות לחטוף ולרצוח יהודים, עסקה זו או אחרת לא תשפיע על המוטיבציה שלהם.

בסופו של דבר פסיקת הרבנים לא הייתה רלוונטית, משום שהממשלה אישרה את המבצע הצבאי לשחרור חטופי אנטבה.

מאז ועד היום ממשלות ישראל אישרו עסקאות לשחרור מחבלים מבלי להיוועץ ברבנים, ואלו המשיכו להביע את דעתם רק במסגרת של הרצאה או מאמרי דעה בעיתונות החרדית/דתית.

 

מג’יבריל ועד שליט המחיר רק מאמיר

עסקת שחרור המחבלים הראשונה הייתה ב-1982, עסקת ג’יבריל הראשונה. אז חטפו אנשי ארגון “הפת”ח” שמונה חיילים מפלוגת הנח”ל, ושחררו אותם תמורת 4,765 מחבלים.

עסקת ג’יבריל השנייה הייתה, כאמור, בשנת 1985. אז שוחררו 1,150 מחבלים תמורת 3 חיילים. כפי שהוזכר, עסקה זו גררה ביקורת ציבורית, בעיקר בדיעבד. משה ארנס, שהיה שר בלי תיק בממשלה שאישרה את העסקה, צוטט לימים: “ברגע שהתברר לי שחלק מהמשוחררים בעסקה חוזרים לבצע פיגועים, היה לי ברור שהעסקה הייתה שגויה” (מעריב, מרץ 2009).

כאמור, בנימין נתניהו כתב בספרו בשנת 1995 כי עסקת ג’יבריל הייתה כניעה לטרור והביאה להצתת אש האינתיפאדה. לעמדתו של נתניהו שותפים גם יובל דיסקין, לימים ראש השב”כ, ופרשנים כמו אהוד יערי וזאב שיף.

כל אלו הביעו דעתם בדיעבד. בזמן אמת רוב מוחלט של שרי ממשלת האחדות הצביע בעד העסקה. היחיד שהתנגד לה היה השר יצחק נבון. הוא אמר שעל הממשלה לומר למשפחות שיש מחיר שמדינה לא מסוגלת לשלם.

כפי שתיארנו, הביקורת הציבורית על עסקת ג’יבריל השפיעה על שני אירועים: חטיפת החייל נחשון וקסמן וההחלטה שלא להיענות לדרישת החוטפים אלא לשחררו במבצע צבאי, וחטיפתו של רון ארד והתנגדות ישראל לדרישת החוטפים.

המבצע לשחרור וקסמן נכשל, גורלו של ארד לא ידוע – וכך המטוטלת נעה לכיוון השני. הדרג המדיני שב להסכים לעסקאות לשחרור שבויים. העסקה השנויה במחלוקת הבאה הייתה שחרור 3 גופות חיילים תמורת 450 מחבלים חיים. במסגרת העסקה שוחרר גם סוחר סמים ישראלי. בין המחבלים המשוחררים היו דמויות מפתח בארגוני טרור בלבנון, שהוחזקו כקלפי מיקוח בתמורה למידע על רון ארד.

עסקה נוספת הייתה בתום מלחמת לבנון השנייה, אז שוחררו 5 לוחמי חיזבאללה, הרוצח סמיר קונטאר ו-200 גופות של מחבלים – וזאת בתמורה להשבת גופותיהם של שלושת החיילים שנחטפו על ידי חיזבאללה, דבר שהוביל לפתיחת המלחמה.

עסקאות אלו היו רק אירועים קטנים בהשוואה לעסקת שליט. ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט מהטנק בזמן שהיה באזור כרם שלום. שליט הוחזק בידי חמאס. הארגון דרש לשחרר 1,000 אסירים תמורת השבתו של שליט. ראש הממשלה דאז אולמרט סירב לקבל את דרישות החוטפים ולנהל משא ומתן. בתחילת הדרך משפחת שליט הובילה קו מתון יחסית בקריאה לשחרור בנם. ב-2008, שנתיים לאחר החטיפה, הם החלו לנהל קמפיין ציבורי נרחב, בסיוע משרדי פרסום ויח”צ מישראל ומהעולם, בדרישה לשחרור בנם. בשולי כהונת אולמרט העביר מתווך גרמני הצעה לשחרור מסיבי של אסירים תמורת שליט. הממשלה התנגדה להצעה והיא נפלה.

בשיא המחאה, בשנת 2011, התפרצו בני משפחת שליט לאירועי יום העצמאות וקראו לשחרר את גלעד. מאבקה של משפחת שליט זכה לגיבוי תקשורתי כמעט מקיר אל קיר. רק בשוליים היו עיתונאים שהעלו תהיות על הקריאה לשחרורו בכל מחיר.

באוקטובר 2011 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר 1027 מחבלים תמורת השבתו של שליט. אותו נתניהו שכתב ב”מקום תחת השמש” את המשפט הבא: “הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש”ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני”.

בין המחבלים ששוחררו במסגרת עסקת שליט היו רבי-מרצחים כגון יחיא סינואר ותאפיק אבו נעים, ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועת עזה.

לימים נטען כי בין הסיבות להסכמה לעסקה היה רצונו של נתניהו להדוף את גלי המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011: “מבין אלה שתמכו בעסקה – לא כולם אבל חלקם – גם ראו בעסקה כסוג מענה לשאלות שצצו במחאה החברתית וסוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה או, אם נאמר, בעידן שבו יש חוויה של חוסר אמון מוחלט במערכות הפוליטיות אין לי ספק שפעולה כמו שחרור גלעד שליט יש בה סוג של אפקט של בניית אמון מחדש” (צבי האוזר, מזכיר הממשלה בזמן אישור עסקת שליט).

חלק לא מבוטל מתומכי העסקה מכה היום על חטא, בעיקר נוכח המחיר האיום ששילמה ישראל בגין שחרורו של יחיא סינואר, רב מרצחים שהשתלט על חמאס ברצועה והוביל את הארגון לטבח הנורא בשמחת תורה.

 

מבצע אנטבה הקטן

ב-30 באוקטובר, לראשונה מאז מתקפת הפתע על יישובי העוטף, שררה אווירת שמחה באולפני הטלוויזיה וברחובות ישראל. אורי מגידיש, תצפיתנית בת 20 שנחטפה מבסיס נחל, הוחזרה לישראל במבצע צבאי חשאי שפרטיו עד היום לוטים בערפל. המילה שחזרה על עצמה הייתה “אנטבה”. הנה, שוב ישראל מצליחה במבצע צבאי להחזיר הביתה חטופה. האופטימיות הרקיעה שחקים. הכול קיוו כי שחרור זה הוא סימן למבצעים נוספים שישיבו עוד ילדים לחיק הוריהם, משפחות לחיק אהוביהם.

לא היה זה השחרור הראשון משבי חמאס. קדמו לו שחרורן של יהודית רענן ובתה נטלי, אזרחיות ארה”ב ששהו בישראל. נטלי ואימה שוחררו בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהופעל על קטאר. בשונה מחטופים אחרים שהחזיקו באזרחות כפולה, יהודית ונטלי היו אזרחיות ארה”ב שחיו בארה”ב. סביב שחרורן נפוצו שמועות משמועות שונות. אולם ההערכה הסבירה היא שהשחרור אינו אלא חלק מהמשחק שמשחקת קטאר, השומרת על קשרים הן עם האמריקאים והן עם חמאס ואיראן.

שחרור נוסף היה של שתי נשים מבוגרות, יוכבד ליפשיץ ונורית קופר. השתיים שוחררו במפתיע. ההסבר לשחרורן היה שכבר הושגה הסכמה לשחרור נרחב יותר של חטופים, ושחרור השתיים היה אמור להיות פיילוט ראשון. הכישלון בקידום עסקה רחבה יותר לא ברור. בישראל טענו שרצון החמאס הוא רק לעכב את הכניסה הקרקעית באמצעות משא ומתן על החטופים. מנגד, בחמאס, האשימו את ישראל שחזרה בה מהסכמות קודמות.

שחרורן של נטלי ויהודית, יוכבד ונורית היה פרי רצונו של חמאס, השחרור של אורי היה מבצע ישראלי מוצלח, דבר שהשיב לרבים את האמון שאבד בצה”ל ובכוחות הביטחון.

 

לאן הולכים מכאן?

הדילמה האכזרית: חיסול החמאס או השבת החטופים?

בשעה ששורות אלו נכתבות מתרבים הדיווחים על עסקה קרובה לשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת אש זמנית, שחרור מחבלים קטינים ונשים ותמורות נוספות. בני הערובה שישוחררו יהיו, ככל הנראה, אימהות וילדים.

כבר בימים הראשונים של המלחמה היה ברור כי בפני הדרג המדיני עומדת סוגיה מהקשות ביותר בתולדות המדינה. מחד גיסא, יש צורך מובן ומיידי בחיסול החמאס ברצועת עזה. מאידך גיסא, החובה של ישראל להשיב את החטופים, בהם קשישים, אימהות, ילדים ואפילו תינוקות. המשימה הראשונה עלולה לסכן את המשימה השנייה, כי הפצצות ישראליות מסיביות ותמרון קרקעי ברצועה עלולים לפגוע בחטופים. לטענת חמאס בסרטון שפרסם, נועה מרציאנו ז”ל נהרגה כתוצאה מתקיפה ישראלית. חשוב לציין כי לפי ממצאים מובהקים אחרים מרציאנו נרצחה בשבי, ולא נהרגה בהפצצה.

האם למקבלי ההחלטות יש מנדט לדון עם חמאס, ארגון שהם עצמם הכריזו שאחת ממטרות המבצע היא להשמידו?

הדילמות קשות. כמובן, לא ניתן להתעלם מכאבן של המשפחות, אך גם לא מסוגיית חוסנה הביטחוני של ישראל. כישלון או הצלחה חלקית בלבד של המבצע הצבאי ברצועת עזה עלולים להשפיע על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בעתיד.

אם לשפוט על פי הכרעתם של הרבנים ערב מבצע אנטבה, לפיה סיכון חייהם של החטופים גובר על החשש לשלומם העתידי של אחרים, סביר להניח שלו נשאלו כיום על ידי הממשלה מה דעתם, היו תומכים בעסקה גם אם יהיו לה השלכות על המבצע הצבאי.

ונסיים במילותיו של אבי קורן בשיר המפורסם בביצועו של שלמה ארצי:

וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.

by Shoshy free
22/11/2023

מאמרים נוספים

יוצאים בפרדס


הנה באה הרכבת


לבחור או לברוח - חלק שני


עידן הברזל


כוחו של נרטיב


חזית, עורף, חזית


דילוג לתוכן