“בשלושה דברים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו – בספר, סופר וסיפור”, נכתב במדרש.[1] סיפורים תמיד היו חלק מרכזי בהוויה של הרוח האנושית. משחר ימי ההיסטוריה התלכדו בני האדם סביב סיפורים ומיתוסים, שהועברו מדור לדור בשלל דרכים: סיפורי ערש לפני השינה, סיפורים שסופרו סביב המדורה, ובהמשך – כטקסטים כתובים. בתנ”ך, ספר הספרים שלנו, נוכל למצוא עקבות של סיפורי עם, אגדות ומיתוסים מתרבויות שונות שאומצו על ידי העברים הקדמונים ויצרו את המצע התרבותי לדת היהודית. הזרם החרדי, השואף להגדרה ייחודית ומובדלת, נזקק אף הוא ליצירת קאנון ספרותי, גיבוש של ספרות מופת וספרות אגדה.
המציאות מדברת בעד עצמה, אנו יודעים כי הספרות החרדית היא תעשייה גדולה וענפה. נוכל לחלק באופן גס את הספרות שאינה תורנית לשני ז’אנרים עיקריים: ספרות חינוכית השקפתית – שבספריה מובעים רעיונות אידיאולוגיים בשלל אופנים. ספרות הגיוגרפית – טקסטים שמתבססים על ביוגרפיה של אישים בולטים, תוך מתן מקום לפרשנות אישית ולנטייתו הדידקטית של הכותב [הגיו – מחשבה, גרפיה – כתיבה].
חשוב לציין שהספרות החרדית וקוראיה מנהלים ביניהם דיאלוג מתמיד. הסיפור מתיימר לחנך את הקוראים, ואילו אופי הקוראים מכתיב למספר מה יהיה תוכן הסיפור. לדוגמה: סיפורים חסידיים, בדרך כלל, יתארו מופתים שחולל הצדיק, ואילו המספר הליטאי יתמקד בסיפורים המדגישים את חשיבות לימוד התורה.
אולם לא רק השיוך המגזרי מכתיב את אופי הסיפור ועיצובו אלא גם רוח התקופה והערכים שהקוראים מבקשים לספוג אליהם באמצעות הסיפור, והאופן שבו הם רוצים לראות את עצמם ואת החברה שאליה הם משויכים.
הדברים באים לידי ביטוי באופן מובהק בסיפורים המגוללים את תולדות חייהם של גדולי ישראל, הנכללים בז’אנר ספרות הגיוגרפית. סיפורים אלו עוברים עריכה מסיבית. לא כל תולדות חייהם של הגיבורים יובאו, אלא רק אלו המשרתים את הנרטיב. כמו כן, יושמטו עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת העולם החרדית העכשווית. חלק מהציטוטים יעבור עריכה וחלק אחר ייוחס לגיבור אף שלא הוא אמר אותם. בסוף התהליך הסיפורים יציגו דמויות מופלאות, שמיימיות, שסיפור חייהם הערוך מעיד על רצון – ואולי אפילו צורך – לראות בצדיק מודל אידיאלי. אולם הדבר כרוך, בהכרח, בגלוריפיקציה.[2]
נדון בכמה דוגמאות:
הרב ישראל זאב גוסטמן, מגאוני וילנה ולימים ראש ישיבת “נצח ישראל רמיילס” בשכונת רחביה בירושלים, שרד על אף הזוועות שעבר בזמן מלחמת העולם השנייה. בנו נרצח לנגד עיניו, וידידיו הקרובים, רבני וילנה, הוצאו להורג בעינויים קשים. גורל דומה ציפה לו, אך הוא הצליח להימלט ליערות עם רעייתו ובתו. השהות הממושכת במקום המסתור סייעה לרב ולאשתו לכונן ביניהם קשר זוגי מיוחד במינו. באחד הימים עבר ליד מקום המסתור חייל גרמני. הרב זינק עליו וחנק אותו במו ידיו. מעשה גבורה זה הסב לרב גאווה גדולה.
המשפחה הקטנה עלתה ארצה והשתקעה בירושלים. הרב הקפיד לטפח את הגינה בחצרו, ומדי יום שישי קטף פרחים והגיש לרעייתו. אהבתם הגדולה של בני הזוג הייתה ידועה לכול. כשרעייתו נפטרה נשבר ליבו של הרב והוא התהלך כמי שחרב עליו עולמו.
גבורתו של הרב גוסטמן בתקופת שהותו ביערות אירופה ומערכת היחסים האוהבת שלו עם אשתו נראות לנו כעובדות ראויות לאזכור ולסיפור לדורות הבאים, אולם לפי יעקב ב. פרידמן,[3] ניסיון לפרסום עובדות אלו נדחה. בשתי מערכות עיתונים הובהר לו שאין זה מקובל וראוי לספר שאותו רב חשוב וידוע חנק איש גסטפו במו ידיו, וכי אהב את אשתו אהבת נפש ופטירתה דיכאה את רוחו.
דוגמה נוספת:
סמוך לשנת תשס”ג הוציא הרב נתן קמנצקי שני כרכים באנגלית בשם: The Making of a Gadol [התהוותו של גדול]. ספרים אלו היו גדושים בסיפורים על גדולי תורה ליטאיים, כפי ששמע אותם המחבר מאביו, הרב יעקב קמנצקי, מגדולי רבני אמריקה, ובעובדות שליקט ממקורות מוסמכים אחרים.
הספרים זכו לקיתונות של ביקורת זועמת והוחרמו.
הרב קמנצקי תיעד בפרוטרוט את השתלשלות העניינים. בספר Anatomy of a Ban: The Story of the Ban on the Book Making of a Gadol [אנטומיה של חרם: הסיפור של חרם הספר התהוותו של גדול] נחשפו הסיבות, המתמיהות בחלקן, לביקורת החריפה.
נכדיו של רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת ליקווד באמריקה, מאוד לא אהבו לקרוא שסבם חיבב בנעוריו ספרות רוסית. אחרים נרתעו מחשיפת מנהגו של רבי אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז, לנזוף בתלמידים שהעזו להתווכח איתו בזמן השיעור.
עוד כתב הרב קמנצקי, כי במסגרת ניסיונותיו לבטל את החרם שהוטל על הספרים הוא נפגש עם הרב שלמה וולבה, בין החותמים על הוראת החרם. לדבריו, כך נימק הרב וולבה את החלטת החרם: “לצערי הגדול נתברר לי שנמצאים מאות מקומות שבהם יש פגיעה בגדולי התורה. זאת אומרת שכל הדרך בספר מנוגדת לגישתנו אל גדולי התורה בכל הדורות, וגם בחינוך אנו נזהרים עד מאוד לתאר לתלמידים את הגדולים בכל השלימות שלהם והן דרישת גדולי דורנו שליט”א”.
הביקורת, אם כן, כלל לא נוגעת לנכונות העובדות המובאות בספר. גם המחבר וגם המבקר יודעים שהסיפורים נכונים, וחלקם אף הועלה על הכתב ביומני זיכרונות של בני אותה התקופה.[4] הביקורת הייתה על ניפוץ המיתוס.
הרב קמנצקי שיתף את הקוראים במחשבותיו בעניין זה (שם, עמוד 261): “שיטת המוסר מלמדת שכדי להיות פרום [אדוק] צריך קודם להיות קלוג [חכם]… האם זה קלוג ליצור מיתוסים על גדולים, שכל אדם פשוט וישר יקלוט שאינם אמיתיים, במקום לתאר את דמויותיהם באופן מציאותי?… חוץ מזה, האם בכלל מותר ליצור מיתוסים כשהרמב”ן בפירושו לתורה כותב שאמונתנו מבוססת על היותינו אמיתיים בסיפורים שלנו?… ובכלל, בשביל מה צריכים לספר בדיות, כשהאמת על אודות הגדולים שלנו היא כה נהדרת ונוסכת השראה?”
בהמשך הספר (עמ’ 175) מבהיר הרב קמנצקי את עמדתו ומסקנותיו על הצנזורה הפנימית שספג: “נמצא שהבוך [הספר]… הפריד בין בוגרים בנפשם לבין אלה שנשארו ילדותיים בחשיבתם – בין הגברים לנערים: בין אלו המעדיפים למצוץ סיפורי אגדות ובדיות לבין אלה המסוגלים לבלוע ולעכל מציאות ואמת”.
[1] יצוין שכבר רבי יצחק הוטנר התאונן על כך באגרתו הנודעת (אגרת קכח): “רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ”ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל”.
[3] האם היה ראוי שאכתוב על רגעיו האחרונים של אבא? – בחדרי חרדים (bhol.co.il)
[4] ראו: ע’ אטקס וש’ טיקוצ’ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים תשס”ד.
