צ. בת 40, אם ל-5, מתגוררת בבני ברק:
אני שייכת לזרם חסידי-ליברלי. נשואה לבעל מדהים, אנחנו יחד כבר 20 שנה. אני אוהבת ומעריכה אותו מאוד. בעין חילונית אני לבושה כחרדית, בעין חרדית – איני צנועה. לראשי כיסוי מלא וצנוע, אבל אני לא מקפידה לגרוב גרביון. את המחשוף אני מכסה, אבל את הברכיים והמרפקים פחות. יש בגדים מסוימים שלא אצא איתם למכולת בשכונה, ויש לי בגדים מיוחדים, צנועים יותר, למפגשים במסגרות החינוך של הילדים. אני עובדת במשרה מלאה ועסוקה עד מעל הראש. מקום העבודה שלי הוא חילוני, מה שמציב בפניי התמודדויות לא פשוטות. לעיתים אנשים נרתעים כשהם רואים מולם אישה חרדית, אבל אני משתדלת לקבל בהבנה ולתת להם זמן להכיר אותי באמת. לעיתים אני מרגישה כאילו אני ממוקמת על הגדר, ואף אחת מרגליי אינה על הקרקע.
אלוהים ואני לא מעולם לא היינו בקשרי חברות. אני עצלנית מדי ואוהבת שנח לי. אם הייתי צריכה אור בחדר בשבת הייתי מדליקה, אם אכלתי בשרי והתחשק לי קפה זרמתי עם החשקים שלי. תפילות גם הן לא היו הצד החזק שלי אף פעם. עם כל זה, לא ידעתי להגיד לעצמי שאני לא חרדית. זו פשוט הייתי אני. נטולת הגדרות. יש בי צד מאוד מרצה באופי, השתמשתי בהרבה הדחקה והשתדלתי שלא לגרום לצרות.
לקראת סוף התיכון הצוות החינוכי הבחין בכך שיש לי “בעיות באמונה”, הצמידו לי חונכת שתלמד אותי את גדלות השם. זה היה מעניין, נהניתי מכל רגע, אבל בעקבות השיחות רק נעשיתי מודעת יותר לעומק הפערים בין התפיסות שלנו. לא התחברתי לאקסיומות הדתיות, כך שכל המגדלים שנבנו עליהן לא החזיקו אצלי בראש. בשלב מסוים פשוט הפסקתי להתעסק בזה, חשבתי שהדרך ראויה ויש לה רווחים משניים. לאורך כל השנים שטפו את מוחנו שהדת גורמת לאדם להיות ערכי ומוסרי יותר, מבחינתי זה הספיק כדי לשמור את עצמי בתוך החברה הזו, גם אם אני לא מאמינה באלוהים, הרי במוסר וערכים אני כן מאמינה.
אחרי לידת הילד השלישי חוויתי משבר. היה חשד שהילד חולה במחלה תורשתית. כשהתחלנו בתהליך של בדיקות, חשבתי שלילדים עם מוגבלות יהיה קל יותר להגשים את עצמם בחברה החילונית (שלא משדכת אנשים על סמך התאמה במגבלה).
עזבתי את העבודה בקהילה החרדית ועברתי לעבוד במגזר הדתי, ומשם בחילוני. כשניסיתי להשתלב בחברה הכללית, היה לי קשה למצוא עבודה. רק לאחר שהתקבלתי נודע לי שהמעסיק העדיף מועמדת חילונית, פחות מקצועית ממני, אך היא ויתרה על המשרה ולכן התפשרו וקיבלו אותי.
באותה תקופה קרו שני דברים: ככל שהכרתי אנשים חילונים גיליתי כמה ערכים וטוב יש במגזר הכללי, בנוסף, התחלתי להיחשף לסיפורים מכוערים על רבנים שהערצתי. החשיפה לידע הזה הייתה מכה קשה עבורי. כל חיי התבססתי על התפיסה שעל פיה החברה שלנו ערכית ומוסרית יותר.
היום, כשאני בדל”ת אמותיי, אינני שומרת מצוות. אך מול הילדים והמשפחה אני חרדית מושלמת. אני מסתירה את האמת מכולם. אף אחד לא יכול לדעת שאני אוכלת טרף, מחללת שבת ולא שומרת כיפור.
מה שהכי קשה לי במצב הזה, חיים ללא הלימה בין עולמי הפנימי לחיצוני, קשור לחינוך הבנים. אני שולחת את ילדיי לחוגי אנגלית, רוכשת עבורם ממיטב הקלאסיקה הספרותית, מראה להם סרטים של דיסני, כדי לפתח אצלם סקרנות וחשיבה.
אני עושה מה שאני יכולה בתוך הגבולות, אבל עדיין מרגישה לא הוגנת כלפיהם. אני שולחת אותם לעולם ללא לימודי ליבה ועם אפשרויות תעסוקה מוגבלות. החינוך הלקוי סותר את ה”אני מאמין” שלי כאימא. אבל אם אעזוב ככל הנראה אאבד הכול, את בעלי, את המשפחה, את הנוחות הכללית. כל אלו הם מחירים גבוהים מדי עבורי.
