האור בישיבה מתעמעם לאיטו ועלטה יורדת על העיר. במקלט הטחוב מעט, שימים יפים ודאי עברו עליו עת שנבנה אי־אז בשנות החמישים, יושבים בשקט על כריות יוסי, יהודה, מוישי, יענקי ואבחי. האחרון שם לא מאוד נפוץ בעולם החרדי, אך אין מדובר אלא בראשי התיבות אב״ח – אלוהים ברוב חסדו, זכר למאמצים הרבים של הוריו, שרי ואליהו, להביא אותו לעולם. רק בזכות ברכתו של רב הקהילה – בהנפת אצבע, שהרי היה שרוי אז בהסתלקות חלקית המכונה בלעז שבץ או כיסופים, אם תעדיפו, הם ראו ישועות וחבקו אותו בשמחה רבה.
סביב פזורים ניירות עתיקים ובחוץ – מבעד לחלונית הברזל הכבדה, הפתוחה מעט – מכה רוח חשוון גלים־גלים במדשאה המצהיבה שלפי מסורות אבותינו מדורי דורות הייתה פעם ירוקה. מעבר לדלת נעה צלליתו של אדם, מתנדנדת מצד לצד, משל מדובר בשיכור. אולי באמת היה מדובר בשיכור. במהירות מבעיתה מניחים חמשת הנערים, כבני שש-עשרה, מתחת לישבנם את הספרים שאך לפני רגע אחזו בידיהם: פנחס שדה, עמוס עוז, אלבר קאמי, מאיר שלו, איניד בלייטון – מה אתם יודעים, ״החמישייה מפליגה לאי המטמון״.
נשימתם נעתקת והם שבים לנשום רק כעבור שעה קלה, רק כדי לגלות כעבור ימים אחדים כי באותו לילה נגזר גורלם ובקרוב יפוצו לכל קצוות הארץ – יוסי בשל משחק בקלפים; מוישי בשל התגנבויות ליליות למפגשים עם בתולות חסודות; יענקי בשל שאיפת עשן רעיל ביוצאו לביתו; יהודה בשל קריאת ספרים אסורים; אב״חי סתם כי מישהו הלשין שהוא בכלל פרענק בתחפושת, רחמנא ליצלן.
שש שנים בילו כאן, וכל יום כיעקב האוחז בעקב עשו – מלבושי אמש, כלבוש מחר. יום רודף יום בשחור לבן. ריטואל אין־סופי הרחק מהבית – שיעורי בוקר, אותה חברותא קבועה, אותם סדרים שאינם משתנים, אותן בדיחות עבשות שעברו עליהן מאות שנים, אותם חלומות שנאסרים היטב בכללים, אותן תפילות שעוד בינקותם למדו על פה.
עלתה החמה, ירד הליל וחמשת הבחורים, כגורי אריות, מזמרים לאדונם. העיר שבחוץ עטתה זה מכבר קידמה – מסכי לד בוערים, חנויות תועבה, ורק הם נותרו ספונים שם בין הכתלים הכבדים, העצומים, היושבים כאבני ריחיים, המיישרים כל סוטה מן התלם, כל שוטה וחירש וקטן עד לכדי פס בוהק.
אמר רבא, אמר אביי, אמר הלל הזקן, אמר המשגיח, אומרת אימא. כולם אומרים דברים הרבה והחסידים, הצנועים, הטהורים, הנשמות הזכות – נותרו על כנם.
מבוקר עד לילה לא משו מלימודם. צדיקים, עד שחטאו. חוטאים בעל כורחם. אלומת האור היפה שמבעד למסכי הברזל, אלומת האור הארורה, האוויר הצח, טלטלו את פאותיהם המסולסלות לעילא. ישנים אך ליבם ער לסובב אותם, הם היו כלואים בגופם. שותקים בדומייה הקדושה, שקועים בתלמוד, בהלכה. צועדים בנתיב החסידות והרבנות, אך חולמים לאי־שם – אל החופש.
אצל יוסי זה היה אחיו הבכור שירד מן הדרך. ״נרקומן״, לחששו הקולות סביב. ״זרוק ומזריק באיזו תעלה בשכונה שמעבר לכביש״. והנה, באחד הימים, בהולכו אל המקווה ממלמל תהלים, ראה אותו לפתע ונותר כמהופנט – יפה תואר, דוהר על אופנוע, נראה רחוק כל כך מהסיפורים המפחידים. מי בינינו המכור, הרהר יוסי לעצמו ורגליו נשאו אותו מאליהן הרחק.
יהודה, רצה הגורל, התקשה מאוד לקום בבקרים – מפני שלא היה לו דבר קרוב יותר מאשר הספרים שקרא בלילות. שוב ושוב נאבק, עד שהחל ממציא לעצמו שלל מחלות.
מוישי טעם טעמה הנורא של נשיקה משפתי חברתה של אסתי, אחותו הצעירה ממנו בשנה. הם מצאו עצמם בחדר כשאסתי יצאה לבית הכיסא, ואותה נערת חן יפת מראה קירבה אליו פניה ואמרה: ״אולי ננסה?״ והוא, ליבו רוטט, נפשו יוצאת מגדרה, עצם את עיניו וחטא לבלי שוב.
יענקי גדל למשפחה בעיירה רחוקה: הורים גרושים כמעט בסתר, שלל הילדים מתפזרים ברחבי השכונה, כאב בעצמות ודרך ייסורים. הוא לא ראה את האור, כמו צלל למעמקי הצחנה, לעומק האפלה, והתמלא זעם וכאב.
ואבחי דבר לא עשה. פשוט נולד ספרדי. במשך שנים הצליח אביו להסתיר זאת היטב – להשתכנז, לשנות את שם המשפחה, לעבור עיר, להתחתן יפה. עד שמישהו, אין לדעת מי, פגש את סבו וגילה את התרמית. מכאן קצרה הדרך אל מעבר לגדר, אל מחוץ למסגרת.
חמשת החברים – נטושי תורה, פושעי על־לחם, אובדים בדרך – עמדו כעת בפני חיים חדשים. העיתים השתנו, ואת מזבחם החדש הם הציבו הרחק מן הגבול שאותו כלל לא הכירו. דרך זרה, מתוקה ומרה, אבל הדרך שלהם אשר שבעים פנים לה.
***
הסיפור הזה היה יכול להיכתב כנראה בזמננו על ישיבה ממוצעת בבני ברק או בירושלים. כלומר, הוא אכן נכתב. אך הוא מבוסס על סיפורו של אחד מראשוני וגדולי היוצאים, רבינו ומורינו חיים נחמן ביאליק, ועל תקופתו בישיבת וולוז׳ין המיתולוגית בשלהי המאה ה־19. כך כתב בסיום הפואמה ״המתמיד״:
״בַּחוּרִים יָבֹאוּ, בַּחוּרִים יֵצֵאוּ. יֵשׁ יוֹרְדִים אֶל־בֵּיתָם לְיָמִים נוֹרָאִים, וְיֵשׁ שֶׁיָּפוּצוּ לַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים, וּרְחוֹקִים מֵעֵין הַמַּשְׁגִּיחַ הַנּוֹרָא יַעַלְזוּ בְכָבוֹד בְּבֵית אֲנָשִׁים טוֹבִים מְרַחֲמֵי רַבָּנָן, מוֹקִירֵי בְנֵי־תוֹרָה. אַף־יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים, וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:
הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל־סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי־מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם ״מוֹרֵה נְבוֹכִים״ הִסְתַּתֵּר
בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ….״
ביאליק, כפי שאנו מבינים אותו, לא ניתק משורשיו. הוא הוסיף להתכתב עם הישיבה, עם הימים הרבים שהעביר בה, עם האדמה הפורייה שבה צמח ופרח וגדל, כאשר פרש את כנפיו. הוא נותר נאמן למסורת אבותיו וראה בה חלק בלתי נפרד ממנו.
כמותו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יקומים ואילנות גבוהים, גם אנחנו. היציאה מהחברה החרדית היא תופעה ותיקה עד מאוד. אם סבא של כל אחד ואחת היה רב חשוב, משמע, כולנו, כולכם, יוצאי המגזר החרדי. זקופי ראש וקומה, נעדרי גחמה או סיפור אומללות כפי שסיפרו לנו בילדותו. זוהי תנועה, במלוא מובן משמעותה.
כתנועה, יש בה אין־ספור גוונים – יש חילונים להכעיס וחובשי כיפת שמיים; חרדים לרצות וחובשי מגבעת; וסרוגים ומקוטפי כיפות מכל המינים והסוגים. יש בה מסורת ויש בה רציונל ובעיקר – יש בה קהילה עם סיפור, שהוא שלה: סיפור של עוצמה, של כוח, של מורכבות, של התמודדויות כמובן. אבל בעיקר, סיפור על אומץ, על חציית גבולות ועל שבירת קירות. על תעוזה ועל שינוי.
איך ההורים קיבלו את זה? מתי הורדת את הפאות? איפה גרת אחרי שהודעת להורים שאת יוצאת? יש לך עוד אחים ואחיות שיצאו? את עדיין מאמינה באלוהים? איך את מגדירה את עצמך? אלו רק חלק מהשאלות שכל יוצא ויוצאת נתקלים בהן ברגע שהם מספרים שגדלו כחרדים ובחרו לעזוב. לכל אחד מאיתנו ישנן תשובות שונות לשאלות, אבל יש מכנה משותף לכולנו, והוא – כולנו באנו משם וזוהי נקודת בסיס המעצבת את חיינו ביום יום.
