התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

מסיבה ביער

פריידי גולדשטיין

בליל יום כיפור לפני עשור, בשנה הראשונה לנישואיי, הלכתי עם בעלי דאז לבית הכנסת של הישיבה הליטאית “חברון הגבעה”. עליתי לעזרת הנשים ומצאתי מקום בחזית, צמוד לחלון קטן המשקיף על עזרת הגברים. פתחתי את המחזור וחיכיתי לחזן שיתחיל בתפילה.

המנגינה הייתה שונה במקצת ממה שהכרתי, וכבר במילים הראשונות היה ניכר שאין מדובר בחזן מקצועי. לפתע נשבר קולו של החזן והוא החל לבכות, וכך המשיך להתפלל, תוך כדי בכי. וכאילו הונף מטה של מנצח גם שאר המתפללים, גברים ונשים, פרצו בבכי גם כן.

הבכי סביבי, שלתחושתי היה מבוים, לא היה לרוחי. במחזור שנהגתי להתפלל בו, לפני תפילת “כל נדרי”, כתוב שנוהגים לשמוח ביום הכיפורים כי ביום זה ה’ מוחל על כל העוונות, שמתפללים מתוך שמחה, שיום הכיפורים הוא כ-פורים, ובפורים מרבים בשמחה.

זה הספיק לי כדי לקום וללכת.

גדלתי בקהילה החסידית של ר’ אושר פריינד ז”ל, שנקראת “יד עזרה” על שם המוסדות שהוא הקים. ר’ אושר הנהיג קהילה קטנה בדרך החסידות והאמונה הפשוטה, הדריך לדבקות בבורא ולהתבודדות, לדיבוק חברים, להכנעה וענווה. בשנת 2003, כשהייתי בת אחת־עשרה, ר’ אושר הלך בדרך כל הארץ והותיר את הקהילה ללא ממשיך. ה”חברים” (כך כינה ר’ אושר את חסידיו) ממשיכים לקיים את הקהילה, להפעיל את המוסדות שהקים ומנסים להמשיך בדרכו הייחודית.

ביתו של ר’ אושר החל לשמש כבית כנסת מאז שהזדקן והתקשה ללכת. מאחר שמדובר בדירה, לא הייתה עזרת נשים מסודרת, והנשים היו מוצאות מקום מסביב לבית, בחדר המדרגות או בבית התמחוי הצמוד.

מיהרתי לשם. מצאתי לי מקום על המדרגות הירושלמיות בכניסה לבית, בין נשות הקהילה המוכרות. שליח הציבור, החזן שמעון פריינד (נכדו של ר’ אושר, שהוא גם דוד שלי מצד אימי וידוע בכינוי “שימי”), החל בתפילה. מייד שקעתי בפסוקים ביראה ובקדושה, צללתי אל הארמית שבתפילת “כל נדרי”. קולו החזק והעבה, החם והנעים, של שימי התפשט בתוכי וסחף אותי אחריו ברגש. קולו נשבר לעיתים, במקומות המדויקים, והרעיד את מיתרי הלב, ואז המשיך, יציב ושריר, ומיקד אותי בכוונת התפילה.

שרנו יחד, החזן והקהל. החזן, בקולו החזק והרם, הגברים בקולם הבס, והנשים בקולן העדין והשקט שנשמע רק להן, את הפסוק המפויס: “ונסלח לכל עדת בני ישראל…” ואז את ברכת “שהחיינו”, בשמחה ובהודיה לה’ יתברך שהביאנו עד הלום, והיינו מוכנים ומזומנים להכות על חטא.

סלחו לי על ההתרפקות. אני אתאיסטית דה פקטו, וכבר חמש שנים שלא התקרבתי לבית כנסת, אבל בכתיבת המילים הללו אני נסחפת חזרה אל הימים ההם, שאהבתי והוקרתי, והגעגועים שלי לתפילתו של שימי פריינד חוזרים בכל שנה מחדש.

שימי היה החזן גם בראש השנה במירון, בבית הכנסת ששימש גם כחדר האוכל שבנה ר’ אושר במו ידיו, יחד עם ה”חברים” בשנות השישים, במקום שבו היה לול תרנגולים בחצר ביתה של טובה גולדשטיין ז”ל, סבתי מצד אבי.

לר’ אושר היה יחס מיוחד לר’ שמעון בר יוחאי. הוא ראה בו מליץ יושר והסניגור הטוב בעולם, כזה שאתה רוצה לצידך במשך כל השנה, ובטח בראש השנה. טרם נישואיי, ובמשך שנים, נהגתי לנסוע למירון בראש השנה, וגם לאורך השנה כולה בשבתות “מברכים” שלפני ראשי חודשים, כנהוג בקהילה.

האמת היא, שעם כל חיבתי לתפילות של הימים הנוראים, לא הייתי צדיקה כלל וכלל. אהבתי להגיע למירון בראש השנה כי זאת הייתה הזדמנות בשבילי לפגוש חברות מהקהילה ולדון איתן בדברי הבל ובדברי רוח, ולטייל בטבע.

ההזדמנות הבאה למפגש לא איחרה לבוא, כי שבועיים אחר כך, בסוכות, היינו נפגשות ב”יד קנדי”.

“יד קנדי” הוא כינוי של ה”חברים” לקרחת ביער עמינדב בהרי ירושלים. הכינוי הוא בשל האנדרטה לזכרו של נשיא ארצות הברית, ג’ורג’ קנדי, הניצבת במקום. ה”חברים” היו מתאספים במהלך חג הסוכות, וחוגגים יחד שמחת בית השואבה. משאית שמשה במה מאולתרת עבור התזמורת, גנרטור הובא לצורך הגברה ותאורה, מזונות ושתייה חולקו לקהל, והמחיצה בין גברים לנשים הורכבה ממחסומים ניידים.

כמתבגרת הייתי מתבוננת ברוקדים, תוך כדי התמקדות בבחורים הצעירים. מדובר בקהילה קטנה כך שכולם מכירים את כולם, וחברותיי ואני הכרנו את כל הבחורים בשמם, ואולי אפילו קצת את האופי שלהם. היה בחור שהיה לי קראש עליו במשך שנים, היום הוא נשוי לחברה שלי, אבל זה לא מנע ממני לחשוב על שאר הבחורים ולדסקס עליהם עם חברותיי.

נהגנו להיכנס לתוך היער, בחושך, לאורו העדין של הירח, ולקולה העמום של המוזיקה שהתנגנה מעבר לעצים, לצחקק רגע אחד מסיפור של אחת מאיתנו על אחד הבחורים, וברגע אחר לצעוק “טאטע” בכמיהה. האמיצות שבינינו סטו מעט מהקבוצה כדי להתבודד, והפחדניות (היי, זו אני), נצמדו זו לזו וקפצו מכל רחש קל שעלה מבין העצים.

אהבתי את חגי תשרי, את התפילות ואת המפגשים התכופים עם הקהילה. הנוסטלגיה נעימה לי, ואני שמחה שהיום זה רק נוסטלגיה.

חגי ישראל / יהדות ויציאה
22/12/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן