התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

לפרק ולהרכיב מחדש

אמיר שטיין

בט’ באב האחרון הלכתי לעבודה עם בטן מקרקרת, כפכפים, ושיער שלא סיפרתי 3 שבועות. הרגשתי מין חרדה כזו: האם אני חוזר בתשובה בלי לשים לב? מה זה אומר עליי, שהדברים האלו חזרו להיות משמעותיים בחיי? כבר שנים שלא צמתי אף צום, כבר שנים שאני מגדיר את עצמי כחילוני, ואפילו אתאיסט-אגנוסטי. אז מה עובר עליי?

בעניין אחר, לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט מעניין של פעילה פמיניסטית חרדית, על סוגיית היעדר נשים חרדיות בפוליטיקה, ועל המקום של הפטריארכיה בתוך כל זה. בתגובות חיכו לה האנשים עם הקלשונים – לא חרדים, אלא חילונים – שהאשימו אותה בצביעות. אחד הגולשים נזף בה וטען שכל עוד היא חלק במערכת החרדית, אין לה זכות להתלונן.

מה הקשר בין השניים? ביני לבין עצמי אני יודע מה המוטיבציות שלי לנהוג מנהגי אבלות בימי בין המצרים: בשנים האחרונות אני מרגיש שהשיח במדינתנו הקטנה הוא בלתי נסבל. אני חש פילוג והקצנה, שאיני יודע אם אי פעם יהיה להם ריפוי. אני חש חורבן חברתי, חורבן שט’ באב נותן לי מקום להביע את האבל והצער שלי עליו. האבל גם נותן לי אפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר, להתחבר לקולקטיב יהודי, גם אם זה רק בדמיון שלי. תחושת השייכות משרתת חלקים בנפשי לא פחות מהסקפטיות הבריאה שלי. אני יודע שלא חזרתי להאמין באורח פלא בקיומו של האל, או יותר נכון – של אלים (כי אם אחד קיים, למה לא כולם?) ושאני רק מפלס לי דרך ססגונית משל עצמי. אז למה עברה מחשבה מגוחכת כזו בראשי?

בארצות הברית, אחת המדינות הדתיות ביותר בעולם (אני תמיד שמח להפתיע) יש תופעה נרחבת של “יציאה בשאלה” מהנצרות. ארצות הברית היא אומנם מקום שבו מתקיימת לכאורה הפרדה של דת מהמדינה, אבל כ-75% מאוכלוסייתה הם נוצרים, דבר שמשפיע פעמים רבות על החוקים וגם על מערכת החינוך, כמו שראינו בסוגיית ההפלות. אנשים שאינם משויכים לשום דת או אמונה הם אחוז מאוד קטן מאוכלוסיית ארה”ב, רק כ10%,  והם  נתפסים כקיצוניים ואף סופגים יחס עוין ממשפחותיהם. נשמע מוכר, נכון? לאורך השנים זכיתי לפתח חברויות קרובות ומשמעותיות עם נוצרים לשעבר מארה”ב, ללמוד מהחוויות שלהם, לראות את כל האלמנטים הדומים והשונים בין הקהילות שלנו – וזכיתי, בפשטות, בעוד אחים ואחיות לצרה וגם לשמחה.

בארה”ב השיח עבר בשנים האחרונות מנרטיב שעוסק באמונה או חוסר אמונה לנרטיב שמהותו “לפרק ולהרכיב מחדש”. המונח “לפרק” מגיע מהאסכולה הפילוסופית של ז’אק דרידה. דקונסטרוקציה, לפרק בלעז, פירושה פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית. זו בעצם גישה ביקורתית, מורכבת למדי, שמנסה להבין טקסטים ורעיונות מתוך התבוננות קרובה ואינטימית. הפילוסוף דיוויד ב. אליסון הסביר את המונח דקונסטרוקציה כ: “…פרויקט של מחשבה ביקורתית, שמטרתה היא לאתר ולפרק מושגים שפועלים כאקסיומות או חוקים…” האסכולה הפילוסופית הזו מוחלת בעצם על הדת, והמאמין מפרק לגורמים את אמונותיו ובוחר מה מהן להרכיב מחדש, אם בכלל. זו התבוננות בכל מה שנראה לנו טריוויאלי ומובן מאליו.

במסגרת התנועה של דקונסטרוקציה דתית, יש אנשים שממשיכים להיות דתיים, אבל דתיים בצורה שנכונה להם. יש גם אנשים שמאבדים לחלוטין את אמונתם בעקבות התהליך, שאצל כל אחד מהם נראה אחרת. המיוחד בתהליך כזה מתגלה באפשרות לשמור על חלקים מענייני הדת בצורה עדכנית. כשמפרקים ומרכיבים מחדש אפשר ליצור דבר אחר על בסיס החומר הישן. דקונסטרוקציה מאפשרת מציאות מורכבת ונכונה יותר עבור האינדבידואל – במקום חיים של או או, חיים של גם וגם.

כשעשיתי את דרכי מחוץ לבני ברק, המודל היחיד שהכרתי היה יציאה מוחלטת מהדת. לבד מהסופרת יוכי ברנדס, לא ממש נתקלתי באדם שחי בחברה החרדית, עזב אותה, ומצא את מקומו בסוג אחר של חיים יהודיים. אבל עבורי המודל של חיים חופשיים נטולי יהדות אף פעם לא היה אופציה. תמיד הייתי 100% אני כשציטטתי פסוקים, גמרות, הלכות ואמרות מוסר. לא משנה כמה רחוק אהיה מבית המדרש, מוחי ישלוף תמיד דברי תורה אלו ואחרים. ניסיתי למצוא את הדרך שלי בתוך העולם הזה, החופשי, נטול הסממנים היהודיים. והצלחתי, סוג של. היום, כשאנשים פוגשים אותי, הם מניחים שגדלתי בקיבוץ של “השומר הצעיר” ושאני חילוני בין חילונים. אבל בתוך הלב שלי תמיד מונחים סטנדר ודף גמרא פתוח, ואני יכול בשנייה לעבור מלדבר קווירית שוטפת לשיחה בבית מדרש’ית מצויה. ובתוך הגם וגם, הצבעוני והיפה והפוסט סטרוקטורליסטי שלי, למדתי לאט לאט להרכיב אותי מחדש.

בכל הקשור לאיכות חיים נפשית, הזמן, הפסיכולוגיה והפילוסופיה לימדו אותי שהשאלה “אילו חיים אני רוצה לנהל?” היא לא שאלה של מה צריך או מה מותר, אלא: “מה עושה לי טוב”? (ולא פוגע באחריםות).  וזה גם מה שמניסיוני מאפשר לנו, כיוצאים, להצליח לבנות חזרה את הזהות שלנו. כשהייתי חרדי תמיד הדהדו השאלות: מה צריך לעשות? מה חייבים לעשות? מה נדרש ממני? אני עדיין שואל את עצמי שאלות כאלו, אבל רק אחרי שדאגתי לשאול את עצמי: מה אני צריך? מה יעשה לי טוב? מה יעזור לי?

בשנים האחרונות אני בונה לאט לאט “אני חדש”, אבל האני הזה לא מורכב מחומר חדש שאספתי יש מאין. האני שלי מורכב מהחומר המקורי, מאבני הבנייה שיצרו את האני הקודם. הצורה נראית אחרת ומתנהגת אחרת, ויש בה שילוב של חדש-ישן, היא אותו דבר, אבל נוחה יותר ועוטפת יותר. הבנייה מחדש מאפשרת לשמר את מה שנעים וטוב, ולהיפטר ממה שפחות מתאים. הבנייה מחדש מאפשרת חיים של בחירה אמיתית, של חופש, של חירות ושל שייכות. אני חושב שאם יותר אנשים היו משתתפים במלאכת הפרוק והבנייה מחדש, הם היו מבינים יותר את האנשים שמתקיימים ב”גם וגם”, האנשים שממשיכים להיות חלק, אבל גם מציבים גבול ברור לְמה שאינם שותפים בו.

אבל מה הטעם בכל זה? זו השאלה שאנשים בדרך כלל שואלים בשלב הזה. אם אין דרך אבסולוטית לחיות את החיים, מין פורמולת שחור-לבן מדויקת לחיות על פיה, מה הטעם בכל זה? יש לי חלום, שהבן אדם הבא שינוע מחרדיות אל העולם שבחוץ לא ישאל את עצמו שאלות קיומיות כמו “האם יש או אין אלוהים”? ולפי זה יבחר לצאת או לא. זאת שאלה עצומה שלא בהכרח מוצאים לה תשובה חד משמעית, ושיש לה השפעה רגשית מטלטלת וקיומית על השואל. השאלה הנכונה, מבחינתי, היא: “איך אני רוצה שחיי ייראו?” לא האם אני רוצה להיות חילוני או חרדי, יהודי או לא יהודי, אלא – ממה אני רוצה שהסלט, שהוא החיים שלי, יהיה מורכב? לא ששאלת קיום האל לא חשובה, אבל היא לא מה שאמור להכריע את איכות חיינו. כשאנחנו מתמודדים עם שאלת הקיום שלנו, האינסטינקט האנושי הוא להתמכר לרעיונות גדולים, לחפש תשובות גדולות, מופשטות.

כבני אדם אנו רוצים תשובה קוסמית שתבוא מבחוץ ותגדיר את הטעם והמשמעות של חיינו, זה טבעי ולגיטימי. אבל התשובה הזו לא קיימת מחוץ אלינו, מחוץ לרצון שלנו במשמעות ומחוץ למוח שלנו. אם יום אחד נפסיק להתקיים, גם הצורך במשמעות ובטעם יפסיק להתקיים יחד איתנו. במקום זאת, אני מציע לעצמי ולעולם את המרשם של הפילוסוף אלבר קאמי לחיים של משמעות: “מרד, חירות ותאווה”.[1]

מרד הוא הכוח של בני האדם להגדיר את עצמם. נכון, אולי נולדתי להיות עקרת בית בני ברקית וללדת שבעה ילדים, אבל הנה אני פה, כותב הגיגים פילוסופיים למחייתי. זהו כוחה של הגדרה עצמית.

חירות משמעה, הכוח שלי כבן אדם להיות אותנטי, לחיות כפי שנכון לי, ולא על פי תכתיבי החברה.

ותאווה? תאווה היא הדבר האסור ביותר, נכון? אסור להקשיב לגוף וצריך לנתק בין המוח ללב, לא? אבל אם נקשיב טוב-טוב לגוף שלנו, נגלה שהתאווה הכי בסיסית שלנו היא לחיות, לשמור על עצמנו. האם זה כל כך גרוע?

הגמרא במסכת קידושין ל, ב’ אומרת כי: “…יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו”. אני שמח לפרק את האקסיומה של חז”ל ולבשר לכם, שאחרי כמה שנים בממלכת היצר, למדתי שמה שמנסה להרוג אותי הוא הדחף לדחוק את עצמי בכוח למיטת-סדום של החברה, שדורשת מכולנו להתיישר לגודל וצורה כבקשתה. מה שלא הורג אותי זה לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולהקשיב לאני החדש-ישן שאומר לי פשוט לחיות.

[1] לקריאה נוספת אפשר לקרוא את הספר "המיתוס של סיזיפוס" או לחילופין, להגיע להרצאה שלי "על משמעות החיים, מציאת משמעות לאחר יציאה בשאלה".

יהדות ויציאה / בית מדרש
17/08/2022

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן