התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

לעמוד בשורה הראשונה

אלתר חסיד

תמיד נזכור את הפעם הראשונה.

הפעם הראשונה שלי בירושלים הייתה בגיל ארבע. נסענו כל המשפחה, וברגע שהגענו לירושלים התפצלנו: אבי ואחי הגדול הלכו לסטאנצייע (אכסנייה. חדר קטן בשכונת נחלאות שאבי וחבריו מהישיבה החזיקו בדמי מפתח, והתאכסנו בו ב”נסיעות” ובחגים) ואני הצטרפתי לאימי ולאחותי לאירוח בבית קרובי משפחה “מודרניים”.

קטן הייתי ואבי חשש להביא אותי לבית המדרש שברחוב רלב”ח. הימים היו ימיו של האדמו”ר ה”בית ישראל”, ובבית המדרש הונהגה משמעת קפדנית. להביא ילד קטן ובלתי ממושמע כמוני היה סיכון שאבי לא הרשה לעצמו, אולם באירוע לילדים בזמן הסעודה השלישית יכולתי להשתתף. “טיש” הסעודה השלישית היה בקומה העליונה של מבנה בית המדרש, שם התאספו המבוגרים ובחורי הישיבות, ואילו בקומה התחתונה, בבית המדרש הקטן, התארגנה אמירת תהילים בהשגחתו של מי שנעשה לימים שר השיכון, יצחק גולדקנופף. בסוף האירוע חולקו לילדים שיירים מהטיש.

 

על פולחן הזיעה והדוחק

אימי הביאה אותי עד לפתח החצר של בית המדרש ומסרה לי הנחיות מדויקות כיצד להגיע אל התהילים. פסעתי כמה פסיעות אל תוך החצר, ונשארתי עומד המום. זה היה מחזה שנראה לקוח מעולם אחר: הם ישבו על הארץ, צמודים לקיר, עיניהם בוהות, לבושים סמרטוטים קרועים שחושפים טפחים מגופם, נושמים בכבדות כאילו אלו נשימותיהם האחרונות. הייתי מהופנט למראה, שכחתי מהתהילים ושכחתי היכן אני. הבטתי בהם וניסיתי להבין מי אלה, למה הם לבושים סמרטוטים כאלה, האם הם בעונש? לפתע הרים אחד מהם בקבוק ולגם ממנו ביד רועדת. הוא פנה אליי ושאל ביידיש: ווי הייסטו (מה שמך)?

זמן רב עמדתי כך, מביט בהם מרותק, כאילו מגנט נסתר שואב אותי ולא מאפשר לי לזוז משם. מפעם לפעם הגיע עוד אחד, לבוש ונראה בדיוק כמוהם, רועד וקורס אל הקיר. ולפתע ירדו מהקומה העליונה כמה עשרות אנשים, לבושי קרעים, מזיעים כאילו יצאו הרגע מקדירה שהורתחה על האש. הריח שהם הדיפו היה נורא. בשום מקום אחר לא הרחתי ריח חריף כל כך של זיעה. מישהו משך אותי אל תוך בית המדרש הקטן, שם עדיין ישבו הילדים. אחר כך אבי אסף אותי לתפילת ערבית בבית המדרש שבקומה העליונה.

בית המדרש היה ענק בעיניי, ובחלקו הימני שררה מהומה, כאילו התחוללה שם סופת הוריקן; הרצפה הייתה מטונפת וזרועה שברי בקבוקים, סירחון נוראי עמד באוויר, וכמה אנשים, לבושי קרעים כמו אלו שראיתי למטה, עמדו נשענים על מעקה עץ ארוך, התנשמו בקושי ומלמלו את התפילה. אלה היו השירע שטייערס, העומדים בשורה.

אימון כושר – כפרת עוונות

מאז ימיה בפולין הנהיגה חצר גור נוהג, מעין פולחן, שכלל דוחק ודחיפות. מנהג זה אִפשר פורקן ליצרים הגועשים, היה אימון כושר לא רע והתווה סולם חברתי שבו כל דאלים גבר. מי שמנסה להבין את שורשי הכוחניות של חסידי גור בהתנהלותם הפוליטית והציבורית לא יתקשה למצוא את הקשר.

בבית המדרש ברחוב רלב”ח בירושלים, ששימש את החסידות במשך כיובל שנים, עדיין עומדת גדר עץ בגובה המותניים ובאורך של כארבעה מטרים, חמישה לכל היותר. מעבר לגדר הזאת היה “הטיש”. האדמו”רים היו עורכים את שולחנם, והחסידים הצטופפו סביב. רבים הקפידו להגיע בשעה מוקדמת ביותר, כדי לתפוס מקום, ומהר מאוד הדוחק נעשה בלתי נסבל. מאות אנשים צבאו על המקום. בשורות הראשונות נדחסו הצעירים ובעלי השרירים במאמץ אדיר לשמור על מקומם. הייתה זו עיסת אדם דביקה ומיוזעת שכל תזוזה קטנה של אחד מהם הייתה מפילה את כולם. העומדים בשורה הראשונה זכו לקבל “שיריים” מידיו של האדמו”ר ולשמוע במו אוזניהם את ה”שמועס” (השיחה, דברי התורה שנאמרו) שהיו נלחשים מפיו של האדמו”ר, והיה להם הכבוד להשמיע אותם אחר כך לכל אלה שעמדו מאחור.

בהמשך, כשהריבוי הטבעי הכפיל ושילש את החסידות, היה הדוחק מנת חלקם של כל באי בית המדרש בחגים ובמועדים. בית המדרש כולו הפך לעיסה דחוקה, וכמו בחצר, גם בפנים סביב האדמו”ר התרכזו בעלי השרירים ותפסו את השורות הראשונות.

בשיחות ששמענו מזקני החסידים ומהמחנכים, ולפי ההווי הכללי, הדוחק הזה היה חלק מעבודת השם. למאמץ להידחף לשורה הראשונה, לראות את הרבי ואולי לשמוע מילה מפיו ממש, היה יתרון רוחני, לזיעה הייתה משמעות של כפרת עוונות, ולאף אחד כבר לא היה אכפת מהסירחון…

בימים אלה, לאחר שהחסידות גדלה כל כך, כבר לא רואים את המחזות שהיו לפני שלושים וחמישים שנה, אבל פולחן הדוחק עדיין חי וקיים והדחף החסידי להתייצב בשורה הראשונה מוצא את ביטויו בבית המדרש, כמו בכל מקום אחר.

יהדות ויציאה / חגי ישראל
22/12/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן