התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

להתיידד מחדש עם המציאות

בן צרויה

כמות הרגשות שהצטברו אצלי מאז אותו בוקר שבת נורא (7.10.2023), הגוונים שלהם וכובד משקלם, הפכו למשא כמעט בלתי נסבל עבורי. אמנם איני האדם היחיד שמתמודד עם הקושי בלחיות על פני קשת רחבה כל כך של רגשות קיצוניים, תחושות של פחד, אכזבה, יחד עם ציפייה ותקווה, אבל העובדה שזו הפכה לצרת רבים אין בה נחמה עבורי.

מצד אחד, איש אינו רוצה לצלול כל היום לתוך תהום האבל והייאוש, וגם לאף אחד אין מספיק חוסן נפשי כדי להזדהות עם שלל הרגשות שכמעט כל אדם בישראל מרגיש. למרבה הצער, העובדה שאיננו רוצים לחיות בצל התחושות האלו לא עוזר לנו להיפטר מהן. רגשות החרדה והחמלה מציקים לנו. הם הציקו לי. בלילות, במחשבות, בכל רגע ביום שאני פנוי.

נדמה כי הדחף לחוש את התחושות הללו נעוץ בתפיסה קודמת, שעל פיה התעלמות ממה שעובר על אנשים במעגלים הקרובים יותר או פחות כמוה כהתעלמות מהמציאות. כך למשל, לפי אותה תפיסה שככל הנראה מושרשת, אם לא ארגיש תחושת פחד וייאוש למראה ולשמע ילד בן 9 שאיבד את הוריו בנסיבות קשות, אני למעשה מקשיח את ליבי.

וכך אני, וכנראה גם אתם, נתונים בין הפטיש לסדן; נקרעים בין הרצון לשמור על שפיות ולהקל את כובד התקופה לבין גילוי אמפתיה.

 

המציאות שבגדה בנו

סבורני כי התחבטות קשה זו היא מנת חלקם של אנשים כמוני, אלו שיצאו מתוך סביבה חברתית הומוגנית, אנשים שעזבו מקום בטוח באופן יחסי לטובת הרפתקה מסוג אחר. לדעתי, דווקא אנו, שכאשר דברים שלאחרים היו ברורים אצלנו הוטל בהם ספק והעדפנו לא להעלים עין אלא להישיר מבט למציאות ולנסות להיות נאמנים לה, דווקא אנו חווים את האתגר הזה בעוצמה חזקה יותר.

כי סיפרנו לעצמנו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כי נשלם כל מחיר כדי להתבונן במציאות נכוחה, במציאות העולם או במציאות שלנו, ולפעול על פיה ללא כחל ושרק. הבנו שכדי שנוכל לתפוס פיקוד על חיינו, כדי שתהיה לנו שליטה על מה שקורה סביבנו ועל מה שאנו עושים, אנו צריכים להיות קשובים למציאות כפי שהיא. אך תקופות כמו זו חושפות בפנינו את ערוות המציאות על כל רבדיה המחרידים, כך שאנו נאלצים להסב ממנה את פנינו. התוצאה: תחושת חוסר נאמנות כלפי עצמנו וחוסר אונים.

האם זה חייב להיות כך או שיש דרך אחרת?

 

המציאות האלטרנטיבית

נכון, יש אנשים שלא רק בתקופות כאלו אלא גם בזמנים רגועים יותר אינם מרגישים חובה להתבונן במציאות ללא משוא פנים. יעידו קירות הרחובות בשכונה החרדית, העטופים בימים אלו במודעות הקוראות לציבור להתפלל בכל הכוח. “קראו אל השם!” זועקות אבני הקיר ומציעות לאנשים, ליהודים, לכל מוכי התדהמה והאבל בישראל להתעשת ולמצוא מנוח באמצעות “אמונה” ומעשים טובים.

והקריאה הזאת אכן נענית. היא נענית לא רק בגבולות הציבור הדתי, אלא אף אנשים רבים שבימים כתיקונם אינם עוסקים בפעילות דתית כלשהי מוצאים עצמם שואבים כוח ושלווה מ”אמונה” ומ”התחזקות”. הם בוחרים לעצמם מציאות – אולי – אלטרנטיבית.

אין מה לבוא בטענות, כמובן. בייחוד בזמנים כאלה הפיתוי לחיות בתוך מציאות אלטרנטיבית, שבה אין כאוס ויש אב רחום וסיבה לכל דבר, גדול מאוד.

אם אכנס לראשו של אדם המוצא בכך נחמה, אני מבין את הלך המחשבה: המציאות שהייתי נאמן לה בגדה בי, יצאה מתחומי השליטה שלי, ועל כן אני נוטה לתלות את יהבי בישויות שגם אם אינן קיימות, לפחות מפיחות בי רוח של תקווה.

 

לא צריך לשחרר את כל השליטה

ההתמודדות המוזכרת לעיל לא מתאימה לכל אחד. היא לא מתאימה לי. אני לא רוצה לוותר על התפיסה הריאלית, על האפשרות לבחור את יחסי לפי נתונים שמגיעים אליי, אני לא רוצה לשחרר שליטה על החיים שלי. אני לא רוצה, ואני גם לא צריך.

אני זוכר כיצד הגבתי באותו בוקר של שמחת תורה, כאשר באמצע תפילת שחרית ניגש אליי אחד מבאי בית הכנסת שבו שהיתי וסיפר לי על המלחמה שפרצה בדרום הארץ. התגובה שלי הייתה: “איך, איך זה קרה?”

כמו רבים, עוד לפני שפונו אצלי משאבים רגשיים לעסוק באבל ובכאב שאירועים כאלו מביאים, הייתי מוכרח להבין מה היה רצף הפעולות שבעטיו אירוע כזה התרחש, כאילו אני ישוב באוניברסיטה בהרצאת-מחקר בקורס להיסטוריה של המזרח התיכון.

מאוחר יותר, כשהבנתי שהשאלה הזאת לא הייתה רק שאלה לוגית אלא גם שאלה רגשית שביטאה את חוסר האונים שלי אל מול מציאות קשה, הבנתי גם שאני יכול להרשות לעצמי לא לקבל תשובה לשאלה זו. גם אם לא אנסה להבין בדיוק מה קרה, גם אם אפספס כמה כתבות חדשות ואדלג על פוסטים אקטואליים בפייסבוק, אני לא חייב לוותר על השליטה.

הבנתי שיש מספיק דברים שבהם אוכל לשלוט – במידת מה – מבלי שאזדקק לשאת עליי את מעמסת הרגשות. כל שנותר לי הוא להבין אילו דברים הם בשליטתי, וכך, חרף המציאות המורכבת, אוכל לתמרן ולהישיר מבט. ואולי אוכל להתמיר את האנרגיה שהושקעה במשא של חמלה וכאבים של אחרים, בצורה שאינה מסייעת לא להם ולא לי, לטובת הדברים שכן יסייעו להם או לי.

אולם הבנתי שגבולות השליטה שלי אינם ברורים לי דיים, ועל כן, כדי שאוכל לשרטט את הגבולות בין הדברים שהם בתחום השליטה שלי (ואשר על כן גם בגדר האחריות שלי) לבין הדברים שאינם בשליטתי היה עליי לחבק שוב את ידידתי-אויבתי, “המציאות”.

ללמוד מהמציאות

כבר משחר הציוויליזציה שאלת התפקיד שלנו בעולם הזה העסיקה רבים וטובים. שאלה זו נשאלה בעיקר כדי להגיע למסקנה מעשית, מסקנה שנוכל לגזור ממנה כיצד עלינו לנהוג בעת מפגש עם אתגרי החיים ואיך לממש את הפוטנציאל הטמון בשנות קיומנו על פני האדמה.

כשאנשי הדת הראשונים התחילו לאמץ את הגישה הרואה בחוקי היקום תוצאה של כוח נשגב או של יריבות בין כוחות נשגבים, הם לא הגיעו לזה רק מתוך מחקר אמפירי שהתבסס על “תוצאות בשטח”, הם הגיעו לזה בגלל שהם הבינו כי אם נרצה לשרוד או לצמצם את הסבל אנו צריכים להבין תחילה את פשרו של הסבל והגורמים לו.

הרצון בהבנה הזאת היווה גורם לפריחת האסכולות הפילוסופיות, שהחלו לצוץ בעת העתיקה מאות שנים לפנה”ס. החלוקה בין אנשי דת לבין אנשי הפילוסופיה לא הייתה דיכוטומית וברורה כל כך. לפעמים כלל לא היה אפשר להבדיל בין פילוסופיה לבין דת. שכן שתיהן נתנו מענה לאותה בעיה. את שתי התנועות העסיק רק דבר אחד, והוא – “הדרך אל האושר”, שאפשר גם לקרוא לו בשם פחות מגושם “שאלת הקיום”.

 

האסכולה הסטואית וה”אבן עזרא”

אחת האסכולות הפילוסופיות שהשפיעה רבות על עולם המחקר של הנפש והפסיכותרפיה התחילה בשיחות של המורה היווני זנון מכתיון, בן המאה ה-4 לפני הספירה. השיחות של זנון עם תלמידיו נוהלו במסדרון פתוח שנקרא “סטואה”. מאוחר יותר נקראה הגישה שפיתח “האסכולה הסטואית”.

אסכולה זו חידדה את ההבחנה בין הדברים שהם בשליטתנו לדברים שאינם בשליטתנו, וביקשה להמעיט את האנרגיה שאנשים משקיעים בדברים שאינם בשליטתם.

אחד הממשיכים של זנון היה אפיקטטוס. פילוסוף סטואי שהתחיל את מסכת חייו כעבד שעבר בין ידיהם של כמה אדונים ברומא. אחד מהם התעלל בו עד כדי כך שהוא נותר בעל מום עד שארית חייו. חרף כל זאת, ואולי בגלל כל אלה, השפעתו של אפיקטטוס על הפילוסופיה המעשית שרירה וקיימת עד עצם היום הזה.

“ביכולתך להיות בלתי מנוצח אם לעולם לא תיטול חלק בתחרות אשר אין באפשרותך לנצח בה”, אמר אפיקטטוס, ובכך זיקק את משנתו הפילוסופית. אתה יכול להיות המאושר עלי אדמות, אם לעולם לא תצפה לדברים שאין באפשרותך להשיג, אם לא תשקיע בדברים שלא יניבו לך מאומה. האתגר הוא להימנע מלהתחרות בתחרויות שאין אנו יכולים לנצח בהן. הימנעות כזו תסייע לנו להפנות משאבים ולהתמקד בדברים שביכולתנו להשיג.

המלצה דומה אפשר למצוא גם בדברי ה”אבן עזרא”, מגדולי פרשני המקרא בתקופת הראשונים. האבן עזרא התקשה להבין את הצו “לא תחמוד” שבעשרת הדברות. איך מצופה מאנשים לשלוט ברגשותיהם כשהם רואים שלחברם יש דבר מה שהם חפצים בו ואין להם? תשובתו הייתה כי אדם משכיל חייב להבין את גבולות ההשפעה שלו, ושההבנה כי “בנים חיים ומזונות, במזל תלוי” אמורה לעזור לו להיפטר מתחושת החמדנות. תפיסה זו תואמת מאוד את השיטה הסטואית.

 

הפער בין ההשפעה להשקעה

ישנם מודלים מאוחרים יותר – המבוססים על התובנות של האסכולה הסטואית – שמחדדים את הפער בין כמות ההשפעה שיש לנו על חלקים במציאות לבין כמות הדאגה שלנו בגינם. כתרגיל קצר, נסו לחשוב על החזרת חטופים, הכרעת החמאס וסוגיית הביטחון לאומי; מה מידת ההשפעה שלכם על כל אלו ביחס לכמות הדאגה שלכם? ומה המחיר שאתם משלמים מבחינת בזבוז אנרגיה ובריאות נפשית? לעומת זאת, כמה משאבים אתם מפנים לדברים שנמצאים יותר בתחום השליטה שלכם כמו בריאותכם, ביטחון משפחתכם הגרעינית ואגירת אמצעי תשלום לימים קודרים?

 

כשהבנתי את הפער הזה, באמצעות התבוננות קלה במציאות, החלטתי במודע ובעיניים פקוחות להתנזר עד כמה שאפשר מצריכת מידע שאינו מועיל לי.

זה קשה, לא אכחיש. פעמים רבות “נפלתי”, גללתי בטוויטר, צפיתי בסרטונים, והדמעות נסחטו מאליהן. בהתחלה הרגשתי שאני חוטא, כי אני מתרחק מההמלצה הסטואית, אבל איני מתכוון להאשים את עצמי על כך, כי אז עלול לקרות הדבר שאני מנסה להימנע ממנו: להשקיע אנרגיות בדבר שאינו מועיל לי, והרי את הנעשה אין להשיב. מה שכן, אני יכול לבקש מעצמי לעשות שוב את החשבון של מה מועיל לי ומה לא, ולפי התוצאה שתתקבל להסיק כיצד מעתה אוכל לנצל את זמני טוב יותר.

יהדות ויציאה / בית מדרש
10/12/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן