התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

להתחבר מחדש

מנחם רוזנברג

הפעם הראשונה שלי באומן הייתה בגיל 26, כחודש אחרי נישואיי.

גדלתי בסביבה ליטאית, חזון־אישניקית, ולא חשבתי שראש השנה יכול להיות שמח. זיכרונות הילדות שלי מראש השנה מלווים בטעם של אימת הדין. ניגון התפילות היה בכי ותחנונים, שיחוס ויחמול עלינו וייתן לנו שנה טובה – אפילו שלא מגיע לנו. רגעי השיא של הימים הנוראים היו כשהחזן קרא את הפיוט “ונתנה תוקף”, בקול סדוק ונשבר, בניגון המסורתי שעבר בהיכלי הישיבות הגדולות עוד מוולוזי’ן. המילים “מי יחיה ומי ימות” היו יוצאות מפיו על רקע יבבות המתפללים המבוגרים, שהספיקו בחייהם לחוות אובדן פתאומי של אדם קרוב.

האוירה הכללית הייתה של פחד, כאילו משהו נוראי עלול לקרות בשנה הקרובה והכול תלוי בתפילות ובבכיות שלנו, רק כך נוכל לבטל את רוע הגזירה. במקום שבו גדלתי אם אתה הולך מחויך בראש השנה, משהו לא בסדר איתך או שאתה חסר אחריות ואין בך טיפה של יראת שמיים. גם בסעודות שררה אווירה כבדה, מעט דיבורים, שחלילה לא תוסח הדעת מהמשפט המפחיד שאנחנו בעיצומו, כי מי יודע, אולי ברגע זה ממש דנים אותך למעלה ואם לא תפגין רצינות כנראה השנה שלך לא תהיה משהו.

באומן למדתי שראש השנה יכול להיות חוויה שמתגעגעים אליה כל השנה.

זה מתחיל בחצות היום של ערב החג, כשעשרות אלפים צועקים יחד פסוקי תהילים מתוך “התיקון הכללי”, וכשמסיימים פוצחים בריקודים ושמחה עד לב השמיים.

בשעות שנותרו עד כניסת החג האוויר אפוף בהתרגשות מהשנה החדשה שבפתח: אלו רצים למקווה כשמגבת תלויה על כתפם, ואלו חוזרים מהשוק ובידם מצרכים להכנת סעודות החג.

ככל שהשעות נוקפות מתחילים לראות יותר לבן בעיניים. המוני אנשים לבושים בקיטל לבן עושים את דרכם למקומות התפילה.

בשטח תמצאו עשרות, אם לא מאות, מניינים. בכל הנוסחים ולכל העדות.

כאחד שעבר בין מניינים רבים, אני יכול להעיד שמה שמשותף לכולם זו השמחה.

לא משנה באיזה נוסח מתפללים, ברגע שיגיעו ל”אתה בחרתנו” הרגליים יתחילו לפזז מאליהן והפה יתחיל לשיר את המילים בניגון הידוע.

גם בסעודות החג, הגדולות והקטנות, האווירה קלילה ושמחה. יין ומשקאות חריפים אחרים ישפכו כמים, ואנשים יברכו זה את זה בשלל ברכות אלטרנטיביות, נוסף על אלו המסורתיות. המוח היצירתי מוצא ברכה עבור כל ביס חלה בטחינה או שלוק בירה.

אדם מקהילתי הקודמת שהיה נקלע לסעודת חג בראש השנה באומן, היה מן הסתם חושב שכולם פה יצאו מדעתם. אין אווירה של יום הדין, אין תחושה של חרדה ממה יהיה בשנה החדשה ומי יודע מה יחליט השופט. לפי חסידי ברסלב, רבי נחמן כבר דאג לנו ב”ברכו” הראשון של ערבית בליל ראש השנה, כלומר ברגע שנכנס החג מובטח לנו שזכינו בשנה טובה, ועכשיו נשאר רק לשמוח ולהמליך את המלך.

 

אני זוכר היטב את ראש השנה הראשון שלי באומן.

ביום הראשון של החג התעוררתי מאוחר, כמעט בצוהריים. לא ממש הייתי בעניין של תפילות, אבל רציתי לשמוע תקיעת שופר. שאלתי איפה אני יכול לשמוע עכשיו שופר, והפנו אותי לבית עץ מפואר על גדות הנהר.

הגעתי לשם וראיתי בחורים שנראה שהם לא כל כך מסתדרים בקהילות שמהן הגיעו. חלק מהם היו כבר ללא פאות, אחרים עם פאות זעירות, שהושארו רק בשביל לכבד את ההורים. מה שנקרא בלשון העם “שבאבניקים.הם ישבו ואכלו ושתו, דיברו וצחקו, ונראה שאינם ממהרים לשום מקום.

הופתעתי מאוד. כעבור כחצי שעה נערך במקום טקס תקיעות, ופתאום ראיתי את הלבבות נפתחים. הם שרו בדבקות “הנני מקשר עצמי רוחי ונשמתי אל נשמת אדוני מורי ורבי עם שאר הצדיקים והאבות הקדושים ועם שאר הצדקניות והאימהות הקדושות”.

הרב המשפיע שלהם דיבר ביידיש, לא הבנתי הרבה ממה שאמר אבל הרגשתי שאלו דברים היוצאים מן הלב, כי הם נכנסו ללב. תפילת המוסף שבאה אחר כך הטיסה אותי לשחקים. שמעתי בקולו של החזן את ליבו, שמעתי אדם שיודע מה הם תהומות ויודע גם לעלות משם ולהביא חיות ושמחה לחייו. שם נפתח לי הטריפ של אומן.

היו שנים שכלל לא התפללתי בראש השנה, ולא הרגשתי פחות מוערך או שהקיום שלי פה מיותר בגלל זה.

 

מה שיפה באומן הוא שאין תנאי קבלה לחסידות, אפשר לראות יהודי חרדי ממאה שערים עם זקן לבן ארוך, לצד פריק עם ראסטות שהרגע נחת מהודו, ושניהם יכולים לצלול לשיחה עמוקה על החיים ולמצוא נקודות הזדהות משותפות.

רק מללכת ברחוב פושקינה, הרחוב הראשי ליד הציון של רבי נחמן, אתה מתמלא אהבה ושמחה על זה שנולדת. כמויות החיבוקים והמילים הטובות והאיחולים שעפים באוויר מכל כיוון נותנים תחושה שיש תקווה והשנה הזאת הולכת להיות שנה טובה באמת.

באומן הלב פתוח, וכשהלב פתוח הוא מרגיש את שלל הרגשות, זה יכול להתבטא בשמחה מתפרצת וריקודים סוערים באמצע הרחוב עם אדם שפגשת לראשונה בחייך, ולפעמים זה בכי שפתאום יוצא ממך בלי שליטה ואתה לא יכול להפסיק אותו. כמעט בכל שנה יש רגע מסוים שעולה בי בכי כזה. פעם זה קרה באמצע אמירת פרק תהילים לפני תקיעת השופר, ובפעם אחרת זה תפס אותי בשירת “אתה בחרתנו” של תפילת מוסף.

זה לא בכי של עצב או חרדה, זה בכי של התרגשות מעצם המעמד. קשה להסביר במילים מה עובר עליך כשבכי כזה שוטף אותך, אבל התחושה הכללית היא של ניקיון. אחרי גל כזה אתה יוצא זורח. הפנים שלך מאירות ואתה שמח. אחרי בכי כזה אתה יודע שתהיה לך שנה טובה ואתה משוחרר מכל הדאגות.

 

אחד הרגעים המרגשים בראש השנה באומן זה טקס “תשליך”. בשעות הדמדומים, בין היום הראשון ליום השני של החג, מתקבצים עשרות אלפי החסידים סביב הנהר שליד הציון. זה מחזה מרהיב ביופיו.

מרחוק נראה ששלג מכסה את סביבת הנהר, ומקרוב אפשר לראות מעגלים־מעגלים של אנשים שמחים ורוקדים, מתחבקים ומתפללים.

יש לי תפילה קטנה בלב, שכל יהודי יזכה לפחות פעם אחת בחייו לחוות את הפסטיבל הזה, ולהתחבר מחדש.

יהדות ויציאה / חגי ישראל
22/12/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן