התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

לבסוף לא מצאתי את אלוהים…

שרה איינפלד

שוב התחילה שנת לימודים. פסעתי לבית הספר בחצאית קפלים מגוהצת ובפנים עגומות. תחילת השנה לא הייתה מאורע משמח בעיניי, כי החוויה הראשונה שעימה מתחילים הלימודים – היא חווית החגים.

 

בקושי נעלתי את נעלי הסבתא הצנועות שלי, וכבר נשמע קולו של השופר מבחוץ, והמורה נעמדה ליד הלוח שעליו ציור מרושל של ספק צנצנת דבש ספק קרפדה, ומעל הכותרת: שנה טובה ומתוקה.

והאיומים לא איחרו לבוא: השופר מעורר ומציל אותנו מהגיהינום. אתן, ילדות ונערות, כולכן כבשים. הולכים לשחוט את כולכן. אלא אם תחזורנה בתשובה.

וכאקט סמלי מעצים, הייתה המורה מבקשת לפתוח את ספר התהילים, ויחד עימנו היתה מייבבת לשמיים: ״לדוד השם אורי וישעי ממי אירא?״

אחרי תיאורי הפחד והגיהינום, לא פלא שכל אווירת החגים, בבית הספר, בבית ובנפש, הייתה מעיקה עד אין קץ.

אני חושבת שכמות התקפי החרדה שהיו לי אז הייתה גדולה מכמות גרגרי הרימון שהוגש בשולחן החג.

 

לפני ראש השנה היו עורכים לנו עצרות התעוררות. באולם היה מוצב פרגוד גדול, כדי להפריד אותנו מן המרצים הזכרים. העצרות התנהלו בהטפות מפי ציבור קלסתרונים של סימני שאלה, את הפסוקים היו מצטטים ב”לשון הקודש”, ודיבורם מובלע ולא ברור, כדרך החסידים.

באחת מחוויות ״ההרצאה המסתורית״ בבואתו של המרצה חמקה אל היציאה, ואז אחת מחברותיי הצדיקות זיהתה את אבא שלה. חייכתי אליה בחום, למרות שלא מצאתי כל טעם בדברי התוכחה המיותרים שלו. זה בדרך כלל מתחיל בסיפור על הרבי מגור, ונגמר במסקנה שאם נתחזק בצניעות נציל את העולם מהשמדה.

אני עצמי ניצלתי מהשמדה לאחר שעתיים, היא תצטרך לחיות את ההרצאה הזאת מחדש בכל שבוע בשולחן השבת.

 

אצלנו, בחסידות גור, ראש השנה לא היה חג משפחתי – הגברים והבנים נסעו אל הרבי, לירושלים, ואנו הבנות נשארנו בבית. היינו מתפללות בעזרת הנשים בבית הכנסת השכונתי, דחוסות מאחורי מחיצות אטומות (הפתעה!), מופקרות לקולם של גברים שלא שיחק מזלם לנסוע השנה אל הרבי.

 

לפני כל תפילה אמא שלי בחרה לי את הבגדים. כי אולי הגברים לא יכולים לראות אותנו, אך לא כך השדכניות. ואז הייתי צריכה להשתעמם בשלושת ימי החג מול טקסט ספרותי שמתאים למישהו שבשעת ערביים חמימה נתקף בחיידק בלשנות מקראית.

ואף הגדיל גורלי לעשות, והייתי צריכה להתנהג כאילו זה דווקא ממש מרתק, מלמלתי והשתחוויתי בתנועות רחבות כדי לעשות רושם טוב על נשות הקהילה.

 

בדרך חזור מבית הכנסת כבר עלו קרקורים מקיבתי. ישבנו לאכול במהירות, רק כדי שהסיפור יחזור על עצמו בתפילת מנחה, אחר כך ערבית, ואז שינה חטופה, ולמחרת הכול מההתחלה.

 

לקראת יום כיפור נהגתי לנסוע אל בת דודתי לירושלים.

ושם נפלתי מן הפח את הפחת. לאחר שהצום כבר הכה אותנו בסנוורים, החליטה העלמה הסוגדת לה’ שעכשיו צריך להגיע לתפילה בכותל.

וכך פסענו מדוכדכות מאימת הדין, כשעה וחצי, אל הכותל. שם התרפקתי בצרחות על אבניו, ובאמת־באמת ניסיתי להרגיש בתוך תוכי שאני מתחברת לתפילה ומצליחה להתפלל בכוונה טהורה, ואין זו סתם הצגה קולנית מאומצת וטרחנית.

נגיע לסוף – לא מצאתי את אלוהים. גם לא ברגע ההוא, המזוכך בתבל, כשאני בצום וחולשה, לאחר חודש הכנה עם קולות שופר והרצאות של רבנים שזקוקים לקלינאית תקשורת.

בשבילי, התהליך שבנתה החסידות סביב החגים דומה לנחשולים של קרנבל עצום, שכבר אי אפשר לברור בקרבו את העיקר מן המוץ.

הצרחה הראשונה של אבא שלי מקבל מכה מפטיש העלתה בליבי תחושת הקלה, סוף סוף נגמר כיפור וכבר בונים סוכה, והולך להיות קצת יותר שמח.

 

מי שלא גדל בחסידות גור לא יכיר את הרגע הזה, סעודת החג של סוכות, שבה הגברים בבית ולא אצל הרבי. נחיל חסידים בכובעי פרווה מאייש את הסוכה, ואנו, הנשים, נדחקות בצד בדומיה. סעודות החג, כמו בימי ראש השנה, מתחלפות וחוזרות בקצב מסחרר. שירתם של החסידים נבלעת בקול פינוי הכוסות ורשרוש הכלים החד־פעמיים.

 

שוב חוטאים הרגעים הללו בהוד והדר מוגזמים, רעשניים, אינטנסיביים מאוד, ועד שיורדת אפלולית על הסוכה מייד נדחסים הבנים לישון בה. אנו, הנשים, לא רצויות.

 

הרגעים שלקחתי עימי משם הם דווקא אלו מהדרך המתישה ההיא לכותל, אני זוכרת את עצמי מביטה על משפחת תיירים נינוחה, עוצרת לנוח לשנייה מתחת לעץ ירושלמי עם ריח של קסם, שואפת אוויר עד כמה שיכלו ריאותיי לשאת.

לא אשכח כמה חגים העברתי בך, ירושלים. היית לי קסומה ושונאת. הקטנת אותי כאישה, התפילות שעלו מעימך הפחידו אותי וצבטו לי את הלב, בתי כנסיותייך הילכו עליי אימה, וכשהפכתי לאשת איש בעלי פסע לבדו בין סמטאותייך החשוכות לבית תלמודו. אסור היה לי לפסוע לצידו.

בך חלמתי על חופש מכל זה. בשמייך התנחמתי מבעד לענפים של הסכך, על אבנייך דרכתי ובמדרגותייך דילגתי לתוך הפאב החשוך במדרחוב. עזבתי את מורשתי, וכולם נידו אותי. אבל המשכתי להימשך אלייך שנים רבות אחרי.

 

יש הרבה יותר קסם בתפילה כאשר מאזינים לה מרחוק, בגופייה.

כשאפשר לקרוא את המילים ולאהוב את השירה מבלי להרגיש את הזיפים של חבל התלייה המשתלשל מידי המורות והרבנים, בזיקה ישירה לקדוש ברוך הוא, כשסביבו אניצי משיח.

יהדות ויציאה / חגי ישראל
22/12/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן