משמרת ערב: רגעים ספורים לפני פרוץ האזעקות לכלל עם ישראל, אצלנו במחלקה התחילה אזעקה שניתן לכבות רק עם לידול IM בטוכעס.
סבתוש שלנו, מטופלת דמנטית בשלב מתקדם מהסוג המנמנם 24/7.
סך הכול לקוחה מקסימה. בקושי מדברת, נוטה לשקוע, ניכר שמרוצה מהשירות יען חוזרת למחלקתנו בתדירות משכנעת.
וכך, כמה דקות לפני האזעקה, האישה המתוקה הזו התחילה מופע אימים, ברוסית כמדומני.
היא בת 92, שיניים בכוס, הכי הבי מטאל סטייל אבר. אי אפשר להבין כלום כמובן, מבט של אימה בעיניים.
בצוות: אחות אחת דוברת עברית והשאר דוברים גם ערבית.
אנחנו שוברים את הראש להבין, שתוטאחוצ’ה? באלוהים, איזה שד נכנס בה?
סבתוש צורחות בהיסטריה ממש עליי ועל גוגל טרנסלייט ההמום, שלא הבין כלום ולא פצה פה.
המנקה המהממת שמבינה רוסית בדיוק נכנסה לסיבוב הקבוע שלה (או שיש לה אוזניים והיא באה לבדוק אם צריך עזרה).
בחצי הומור חצי אי נוחות שאלה מה עשינו לה, למה היא ככה מקללת אותנו…
מסתבר הצעקות שלה היו קללות נמרצות ועסיסיות, שאת חלקן המנקה התביישה לתרגם לנו.
להלן סיכום כללי למלל הדי-חוזר על עצמו: “היהודים מטונפים והיטלר צודק”. והיא גם שלחה את כל היהודים לקיבינימט בשלל צורות (הפירוט לא עמד בצנזורה של המנקה והיא סירבה לתרגם).
הרגענו אותה מייד. אמרנו לה שאנחנו לא יהודים בכלל. חס וחלילה! כולנו ערבים. מיהרתי להציג את עצמי כאחות פאטמה. הרי בכל מקרה סבתוש בכל שעה בממוצע פותחת דף חלק שמתחיל בחיוך.
לעניות דעתי, לא שזה משנה, אבל שם המשפחה של סבתוש עצמה נשמע יהודי להחשיד. אך שוב, מעניין לי את השחלות אם הוטבלה כדין ולאיזו דת ואיפה אמא שלה נולדה לפני 120 שנה.
במאמר מוסגר ומוסדר: הלאום אינו רלוונטי לטיפול, לסיטואציה, למה שיוצא מפה מבולבל ומנוהל על-ידי מחלה הפוגעת בחשיבה. היא מטופלת שלי, המוטיבציה שלי להיות אחות טובה למטופל לא קשורה למקום שבו הוא נולד או מי הייתה אמא שלו.
אז האחות פאטמה, הלוא היא אני, הפכה אילמת. האחים הנוספים במשמרת, כמצופה מכל בר דעת, עברו לערבית עממית כדי לשדר אמינות. אין יהוד, גמרנו.
המנקה מסתכלת על סבתוש במבט רחום, כמו על תינוק, מרגיעה אותה שניצחנו במלחמה, אין יהודים, והכול בטון אימהי חומל. כמו שמרגיעים ילד קטן שמפחד ממפלצת שחיה בראש שלו בלבד.
ואז:
ווווווואאאאאאווווואאוווווו אזעקה!
לפי הנוהל במחלקה, מטופלים מהסוג הסיעודי המורכב לא מתפנים.
כך רצו למרחב המוגן יהודייה העונה לשם פאטמה וארבעה גברים ערבים גברתניים, שלא ברור איך הם קשורים לשואה, וכולם מצחקקים במבוכה ומהלם.
ברקע שמענו את המנקה ממשיכה לדבר איתה, חוץ מהמילה “היטלר” לא הבנו כלום. אבל סבתוש נרגעה והצעקות פסקו.
הבטנו זה בזה, והתפרקנו. זה התחיל בנחרת צחוק קטנה, ומהר מאוד העניינים הידרדרו להתקף צחוק חסר רסן. צרחות של צחוק מהרצפה, יד על הבטן, משגיחה ששלפוחיות האחות העוצמתית שלנו חלילה לא תתרשל בשמירה. ואז הגיעו חרחורים מצחוק וחוסר חמצן. התקפת הצחוק נמשכה עד שכאבה הלסת.
אבל אז נרגענו. אחרי כמה דקות גם חזרנו למחלקה ובאוויר נשארה תלויה דממה כבדה כזו. עבדנו בשקט, על אוטומט. התחושה הייתה מוזרה, רק לפני כמה דקות היינו סתם אנשים שמדברים על זה שאין גבינה צהובה לטוסט ומה אוכלים. דיבורים של שנת 2023. איך ברגע הגלישו אותנו לשנת 1933?
סבתוש ישנה שנת ישרים.
הכול נראה עצוב כל כך.
כולנו באנו היום, כמו בכל יום, עם כוונות טובות. סבתוש בטח לא תכננה כלום. היא דמנטית, כאמור, את הילדים שלה היא לא מזהה, ובדרך כלל מקסימה לצוות וטובת לב באופן כללי. איך המלחמה הזו עוררה בה דברים שאפילו המוח המאוד לא בריא שלה, שהצליח למחוק כמעט הכול, אבל לא את ימי היטלר האפלים.
עשיתי חשבון סיעודי פשוט. כנראה זה קרה בתקופה שהשיניים שלה היו קטנות וחמודות ולא פלסטיק בכוס. כנראה העיניים שלה ראו דברים שאף ילד לא צריך לראות. האוזניים שלה שמעו תיאורים חיים שאף ילד לא צריך לשמוע.
שאלתי את הנכדה אם סבתא ניצולת שואה. אמרה שלא, שהם עזבו שנה לפני פרוץ המלחמה, וחזרו אחרי שנגמרה בגלל עסקים.
היא הייתה בצד הנכון של הכדור כשהתרחשו הזוועות, אבל את הסיפורים והתמונות גם בחלוף 90 שנה הנפש שלה לא שוכחת.
סימנתי לעצמי להמליץ לכל העולם להוריד Google family ולחסום לילדים את האפשרות לבזבז להורים כסף על פסיכולוגים.
סבתוש ישנה רצוף עד 06:40, התעוררה רעננה ופיזרה חיוכים שלווים.
