יציאה – מבט היסטורי

השפעה דו כיוונית

“יציאה בשאלה” – כינוי מודרני שנוצר כתגובת נגד לתנועת התשובה החדשה יחסית – מעלה רושם כאילו עזיבת הדת והליכה אחר צו המצפון לא היו חלק מהוויה האנושית מאז ומעולם. בקהילות שמרניות נוח לתייג את נטישת המסורת כתופעה שהעולם המערבי אשם בה: התעוררות הצורך בתחושת אוטונומיה אישית;  רצון החירות האוניברסלי; אידיאל המימוש העצמי ועוד.

עלעול בוחן ומעמיק בדפי ההיסטוריה מעלה תמונה שונה לחלוטין. כבר בראשית היווצרותה של התורה שבעל פה, החלו לפעול בתוכה זרמים שונים, אשר אתגרו את השיח הפנימי ואף גלשו החוצה. זרמים אלו יצרו שינויים בתוך בית המדרש וגרמו לבאים בשעריו לחדד את נקודות השיח ולמצוא נקודות השקה בין היהדות ובין ערכים שהעולם החיצוני הציע. דור דור ואתגריו, דור דור ומסקנותיו.

ניתן לומר שתנועות היציאה, כבר מראשיתן, השפיעו על העולם היהודי, על השיח הפנימי, על המנהגים ועל חיי הקהילה לא פחות מאלו שנשארו בפנים. באופן פרדוקסלי, דווקא הגלישה החוצה היא שגרמה בסופו של דבר ל”עדכוני גרסה” של היהדות.

במדור זה נצעד, עקב בצד אגודל, בעקבות יוצאים ויוצאות במהלך הדורות – חלקם מפורסמים יותר וחלקם פחות – נתחקה אחר השיח שהכניסו לבית המדרש, ונתבונן ביחס שזכו לו מהיושבים בבית פנימה.

גדול היה רצוננו לכתוב על נשים שעברו תהליך דומה ליציאה בשאלה במהלך ההיסטוריה, אולם כידוע, עד העת החדשה ידי הנשים היו כבולות. הדבר נכון לא רק בקרב החברה היהודית אלא גם תחת שלטון הכנסייה, ברוב החברות שבטיות ועוד. בעת העתיקה ובימי הביניים נשים לא ידעו קרוא וכתוב, הזכות לרכוש ידע ויכולות התיעוד הוקנו לגברים בלבד. ברור וידוע כי במהלך הדורות היו גם נשים שנקעה נפשן מהממסד הרבני (לדוגמה: מרים בת בילגה, או אשתו של רב נחמן ילתא) אך לא נותרו לנו די מקורות מבוססים כדי ללמוד את שעבר עליהן. כל מידע שנגיע אליו עבר תיווך גברי, ומשום שכך בהכרח נחטא לאמת. העדפנו אם כן להתחיל את סקירת הנשים היוצאות, הוגות הדעות ומחוללת השינוי, החל מהמאה ה-18.

אנו מקווים שהמדור ימצא חן בעיניכם, כי כאז כן עתה, המשחק הוא אותו משחק, ורק השחקנים והתפאורה מתחלפים בו.

אלישע בן אבויה – אחר

שנת 110 לספירה, בערך.

הרוחות בבית המדרש סערו וגעשו. אלישע בן אבויה, המבריק והכישרוני, חריף המוח, הרגיש והאציל, עזב את בית המדרש בטריקת דלת. אלישע לא היה סתם תלמיד חכם, הוא היה המובחר שבין התלמידים. כאשר דיבר ודרש בפני חבריו, היו הכול בולעים את דבריו בשקיקה.[1] הוא ניחן ביכולת מדהימה להסביר את הנושאים המורכבים ביותר ולעשותם פשוטים וברורים.

השאלה שנשאלה בפי כול הייתה, “איך ייתכן שאלישע עזב?” אלישע, שהיה אחד מארבעת המובחרים שעסקו רבות בחקר מסתרי הבריאה וההוויה האנושית,[2] עצם מעצמות בית המדרש ובשר מבשרו, דווקא הוא יעזוב את הלומדים ויסתפח אל חיל הרומאים?

השמועות היו רבות.[3] היו שסיפרו שבאחד הימים הלך אלישע בדרכו, וראה את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן, תנא שהוצא להורג בידי הרומאים, נסחבת על הארץ וכלב גורר אותה. אלישע, שהכיר את רבי חוצפית ואת גדלותו הרוחנית, חש שאינו יכול לעבור על כך לסדר היום. היעלה על הדעת שבורא העולם ייתן יד לזלזול מחפיר כזה בכבודו של החכם הנערץ?

שמועה אחרת[4] סיפרה שאלישע ראה ילד קטן המטפס על אילן רב-פארות, במטרה לשלוח את היונה וליטול את הגוזלים, כפי שמצווה התורה במצוַות שילוח הקן. הילד חשש מעט מהטיפוס על העץ, אך אביו עודד אותו שאין לו מה לחשוש, הרי הוא עתיד לקיים שתי מצוות: כיבוד אב ושילוח הקן. למרבה הצער, הענף הדקיק נשבר והילד נפל אל מותו. אלישע עזב את המקום בזעף והפטיר כלפי מעלה, “אתה, הבורא, כתבת מפורש בתורה כי השכר על קיום שתי מצוות אלו הוא אריכות ימים. היכן אריכות ימיו של זה?!”

תהא השמועה אשר תהא, אלישע עזב את בית המדרש, הפנה עורף לרבותיו ולרעיו, ויצא לדרך חדשה. מאז כונה בפי חכמים בשם “אחר”,[5] ודרשותיו הרבות נמחקו מספרי המשניות, פרט למובאה אחת במסכת אבות.[6]

אלישע עזב את בית המדרש ופיתח שנאה עצומה כלפי הלומדים, עד כדי כך שבאחד הימים פגש ילד קטן שהגה בתורה, והפטיר לעצמו, “אילו רק הייתה לי חרב הייתי מבתר את גופו לחתיכות ומפזרן בבתי המדרש’.[7]

גדולה הייתה השנאה ששנא אלישע את חבריו לשעבר. באחת השבתות הרומאים ציוו על היהודים לשאת משאות עבורם. היהודים רצו להסתדר בזוגות, כדי להקל מעט את איסור הטלטול. אלישע הבין את כוונתם, פנה לרומאים ואמר להם שיפרידו את הזוגות ויכריחו כל יהודי לסחוב לבדו את המשא, כדי להגביר את חילול השבת.[8]

כל חבריו של אלישע נטשו אותו לאחר שפנה לדרכו החדשה. כפי שצוין קודם, רבי יהודה הנשיא, עורך המשניות, השמיט את כל חידושיו מן המשניות ומנע מחכמים אחרים לומר חידושי תורה ששמעו ממנו.[9] רק ידיד אחד נשאר לאלישע, רבי מאיר. בניגוד לדעת שאר החכמים, רבי מאיר המשיך ללוות את אלישע לכל מקום וללמוד תורה מפיו.[10]

חכמי בית המדרש הרגישו צער רב מעזיבתו של אלישע. במסתרים, בכתה נפשם על ידידם שנטש את דרכם. היה להם חשוב לדעת על אורחותיו גם לאחר עזיבתו, והם דאגו לספר שבסוף ימיו, בזמן שגסס על ערש דווי, חזר אלישע בתשובה.[11]

החכמים התייחסו לדבריו של אלישע על אודות “שכר ועונש”. לדבריהם,[12] על שתי מצוות נאמר בפירוש שהשכר על קיומן הוא אריכות ימים, והן מצות “כיבוד אב” ומצות “שילוח הקן”, אולם עלינו לדעת שאין כוונת הכתוב לחיים ארוכים בעולם הזה, אלא לאריכות ימים בעולם הבא.

אם נשים לב, חז”ל הוציאו את הפסוק מכפי פשוטו, וברור מאוד מפני מה אלישע לא רצה לפרש כך. הרי השכר של כל המצוות הוא בעולם הבא, ואם כך, למה כתוב בתורה על אותן שתי מצוות שהשכר יהיה אריכות ימים? בעל כורחך שכוונת הכתוב היא שעל מצוות אלו יהיה שכר בעולם הזה. אך בגלל שאלתו של אלישע, שהייתה חלק מן הגורמים לעזיבתו, הוציאו חכמים את הפסוק מכפי פשוטו ופירשו אותו על שכר שיהיה לעתיד לבוא.

בנוסף, חכמים הטילו מגבלות רבות על העיסוק בחקרי ההוויה האנושית ובדרכי הנהגת האל עם ברואיו. במילים מפורשות נכתב בספרות חז”ל שארבעה מחכמינו התעסקו בענייני חקירה אלו. אחד מהם מת, השני השתגע, השלישי יצא לתרבות רעה, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.[13]

וכך, כתוצאה מעזיבתו של אלישע, חכמים אסרו כמעט לחלוטין לעסוק בתחומי המחשבה על הנהגת האל. לפי חז”ל, העוסק בעניינים אלו מוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו. רצון החכמים היה להבטיח את שלמות בית המדרש ולהגן עליו מפני השפעות זרות.

גם את רגשותיו הסוערים של אלישע תיארו חכמים כמנוגדים לתפיסת היהדות; אמרו עליו שאף בהיותו בבית המדרש היו ספרי יוונים נושרים מתוך חיקו.[14] הרומנטיקה היוונית – לטענת חכמים – גרמה לאלישע להיות רגיש יתר על המידה. לטענתם, היה עליו להגיב לאירועים קשים שהיה עד להם בשוויון נפש.

אם כן, לפי חכמים, הסיבה ליציאתו של אלישע הייתה התעניינותו בחכמות זרות וניסיונו לערב תפיסות יווניות בהשקפה היהודית. חשוב לזכור כי על אף הסתייגותם של חז”ל מדרכו של אלישע, עצם קיומו, הדרך שעשה ואופן חשיבתו הונצחו בספרי הקודש. הוא היה “אחר”, אבל מקומו בקאנון נשמר עד עצם היום הזה.

[1] מדרש רבה רות פרשה ו אות ד.

[2] תלמוד בבלי חגיגה יד, ב.

[3] תלמוד בבלי חולין קמב, א; קידושין לט, ב.

[4] שם.

[5] תלמוד בבלי חגיגה טו, א.

[6] פרק ד משנה כ.

[7] ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א, דף ט, א.

[8] ירושלמי שם.

[9] תלמוד בבלי הוריות יג, ב – יד, א. שאף רבי מאיר כונה בשם “אחרים” מטעם זה. ויעוין בתוס’ שם.

[10] תלמוד בבלי חגיגה שם, תלמוד ירושלמי שם.

[11] שם.

[12] תלמוד בבלי חולין קמב, ; קידושין לט, ב.

[13] תלמוד בבלי חגיגה יד, ב.

[14] תלמוד בבלי חגיגה טו, ב.