אם תלכו לכם פעם ברחובותיה של איזו ארץ מובטחת – שהיא כל כך עתיקה וכל כך חדשה וכל כך עייפה שכבר איננה זוכרת למי הובטחה, מתי והיכן זה נכתב, ומה הפעולות הנדרשות להמשיך להבטיח אותה ולמי – ותוך כדי שאתם נדחסים ברחובותיה למודי הניסיון, כיצד תדעו להבחין שהיא שרויה במלחמת קיום משחר ילדותה?
הנה לכם כמה סימנים:
אם תשמעו איזה קול רועם – שיכול להיות קשור למזג האוויר ולמשקעים או לאתר בנייה או למטוס – תראו אנשים קופצים ממקומם ונחפזים למצוא מחסה.
(ואם כבר מדברים על זה, המושג “עיר מקלט”, כרגע, ממשש את מלוא הפוטנציאל הסוריאליסטי שלו. בהנחה שירושלים, שהיא עיר עתירת קונפליקטים ובעלת עבר רדוף וידעה קרבות מרים רוויי דם, שאדמתה סופגת מדי יום תערובת תוצאות של שנאה, קנאות ואהבה קטלנית ללא מצרים, היא-היא מקום מפלט יחסית רגוע.)
סימן נוסף: מבטים. צאו וראו, אם תבחינו בדקויות כגון מבע של בהלה, חרדה והלם בעיני אנשים שהמציאות הכתה בהם באבחת יום אחד, מזכירה להם שאינם עם מערבי רגיל ככל העמים שיכול לטוס לטיולים, לחלום חלומות ופשוט לאדות את שורשי זהותו ואת הנגזרות שלה. זה פשוט לא עובד ככה. אם לא בעיני האנשים עצמם, לפחות בעיני התפוצות.
עוד רמזים: התגייסויות המוניות לעזרה מכל סוג. כי אם ביום-יום אנחנו עם מפוצל למדי עקב דעתנות יתר וכו’, בשעת הדחק אנחנו שגשוג אנושי!
מובן שתמיד יהיו אזובי קיר (ולאיזה קיר אין?).
אבל חכו, הסימן המובהק וההזוי ביותר הוא שגרת המלחמה.
שגרה שכזו אומרת שאנחנו עדיין במלחמה, אבל צריכים לחיות כרגיל.
כלומר, לעבוד, לתפקד, לשלם חשבונות, להדליק נרות חנוכה ולהתארגן על סיום שנת המס. אם בתחילת המלחמה היו כמה שבועות של טשטוש קיומי שבהם הכול הופסק – הבנק, אגב, עדיין יחזיר לך צ’ק של שכר הדירה פלוס התנצלות מעומק הלב ו”תקווה לימים טובים יותר” כי גם כשהצ׳ק חוזר, זו עדיין מלחמה! – כעת אנו נדרשים להסתגל.
אישית, מה שאותי מרגיע תמיד זו מוזיקה, אך גם אליה פלשו זדים.
בימים אלו, כאשר כמו כולם כמעט אני דבוקה לרשתות כדי לראות מי לנו ומי לצרינו, צר מאוד לגלות התבטאויות חריפות מאלילי זמר שעל ברכיהם השתדלת לגדל את עצמך. כן, אני מדברת על פינק פלויד.
ילדותי השנייה התבטאה בהכרת צלילים ומוזיקה שהיו עבורי חוויה חדשה ומופלאה, כמו סוד הגן הנעלם, פינק פלויד הייתה בין הלהקות הראשונות שהכרתי והתחברתי אליהן מאוד. הרוק עם הנגיעות הפסיכדליות, הסאונדים המתכתיים, הדיסטורשנים שקורעים את האוזן ומפלחים את הלב, המילים הסתומות, שעלייך לפענח בעצמך מה הן נועדו לעורר.
לפני זמן מה התוודעתי לסיפורה של הלהקה ותהפוכותיה, למדתי דברים חדשים מנקודת מבט מעמיקה יותר על הדינמיקה שלהם ועל הסיפור עם סיד בארט, שהיה אחד ממייסדי הלהקה. הסיפור שלו ריתק וזעזע אותי.
מדובר במקרה קלאסי של שימוש בסמים והתמכרות. זו הובילה להידרדרות במצבו של בארט עד שהוא, במילים פשוטות, הלך והתפלפּ. מתישהו התפקוד הלקוי שלו החל לפגום בלהקה (בשנות ה-60, היא הייתה פופולרית מאוד בתרבות הרוק). בלית ברירה ובמצפון נוקף חברי הלהקה ניערו אותו באיטיות, שללו ממנו סמכויות והפכו אותו לבובה. הוא נשאר בלהקה כי הם היו זקוקים לו, הפופולריות של פינק פלויד הייתה לרוב בזכותו.
הסיפור הכאוב הזה העסיק אותי.
ללהקה נכונו התגוששויות נוספות. בדרך כלל הן היו בין רוג׳ר ווטרס לדיוויד גילמור, שהחליף את בארט. עד אשר ביום קודר אחד – גם כי דצמבר וגם כי אנגליה – ב-1985 ווטרס קם ועזב.
הלהקה קידשה עיסוק בנושאים חברתיים ואנטי ממסדיים והייתה בין נושאות הדגל של “תרבות הנגד”, שהתעוררה בעוז בשנות השישים. הדבר בא לידי ביטוי בשירים כמו: ׳Another Brick in the Wall’, ׳Comfortably Numb’ שבהם התייחס ווטרס לכאב האישי שלו, געגועיו לאביו שנפל כחייל במלחמת העולם השנייה, הילדות הקשה בצל אם קפדנית שגידלה אותו בתוך מערכת קשה ושמרנית.
אבל עכשיו, כשאני שומעת את הווטרס ההוא, ״לוחם הצדק והסוגד לחופש״ משתלח בפחז חרצובותיו נגד ישראל ובאופן מאוד ברור ויזום לוקה בעיוורון מוחלט ואינו מודע למורכבות ולתמונה הכוללת.
במשך תקופה ארוכה דנתי אותו לכף זכות על כל הסיפור עם בארט וההתנהלות מול גילמור – אבל חלאס! שעת מלחמה זוהי שעה שבה כל החוקים משתנים! וכן, גם הדעות!
הנה, לדוגמה, אתמול חשבתי דברים מסוימים והבוקר, אחרי שחזר לי הצ’ק של הדירה, אני חושבת על דברים שונים לחלוטין, כי החוויה שלי השתנתה.
ובאשר לווטרס, סורי נוט סורי חבוב, אין לי כפות זכות מיותרות לדון אותך, יש לי עם שלם לפניך. מקווה שתתפקח במהרה כי אם לא, ובכן אין לי ממש מה לעשות בנדון.
יש הרבה נדונים שאין מה לעשות לגביהם, זה חלק ממלחמה, הטשטוש הקיומי והתודעתי הזה. וגם אם, נניח, אפסיק לשמוע פינק פלויד, העולם עדיין לא יעמוד דום מול העוול הנוראי שנעשה כאן.
אז אני אמשיך לשמוע מוזיקה שתחזק, תועיל ותהפוך את הקיום האנושי לטיפה נסבל יותר.
ולסיום, מעט מילים של אור.
הערפל מתפוגג עקב הגשמים שחזרו לשטוף אותנו, ניחוחות יסמין מגיחים מסמטאות קטנות וצפופות של חרדה ויגון, מותירים מרווח זעיר לתקווה, לתקומה קרובה לבוא ולשיבת ציון מהרה בליווי החטופים והחיילים בריאים בגופם ותקינים בנפשם, אמן.
