המלחמה שבה אנו מצויים נכון לכתיבת שורות אלו מתרחשת בעידן הטכנולוגי, עידן שבו הכול מתועד, מופץ ומוחצן. המאפיין הזה הופך את כולנו לשבריריים יותר אך גם לחזקים ובעלי השפעה.
כמעט חודשיים עברו מאז התהפך עלינו עולמנו באסון הנורא של 7 באוקטובר. מה עוד לא נכתב ולא נאמר על המלחמה, חלליה וחטופיה…
אומה שלמה מתעטפת באבל, נאזרת בגבורה ומגלה אחווה מפתיעה ומרגשת.
זו הפעם הראשונה שמלחמה בסדר גודל כזה פורצת באזורנו בעידן הרשתות החברתיות. אם במלחמות עבר היו הורינו צמודים לכותרות העיתון, שידורי הרדיו והטלוויזיה בשחור לבן, הרי שכיום, כשדובר צה”ל מסכם בשידור בטלוויזיה את הישגי הלחימה היומיים, הוא לא מחדש דבר. כבר שמענו הכול באמצעי תקשורת שונים, חדשים, וכבר הגבנו עליהם בהתרגשות או בצער, בוויכוח או בסתם לייק. הדבר משאיר לנו פנאי לשאלה החשובה באמת: מי חתיך יותר, הדובר או דני קושמרו.
לראות ולבכות
מלחמה בעידן הדיגיטלי היא מלחמה מתועדת. יש לזה מחירים כבדים. אנשים מן השורה נחשפו למראות זוועה שלא היו נחשפים אליהם לולי ההפצה הקלה להחריד של מידע ותיעודים. בכך ממדי הטראומה קיבלו צבע ונפח רחבים יותר והכו במעגלים נוספים ורחוקים ממקום האסון. גם אלו שלא נכנסו לערוצי הטלגרם של העזתיים קראו לפחות תיאורים של אנשים שקראו בערוצים אלו. קשה עד בלתי אפשרי לא לדעת מה בדיוק קרה באותה שבת נוראית ביישובי העוטף.
דומה שיוצאי החברה החרדית, שמשפחותיהם הגרעיניות מתנזרות מאינטרנט, יכולים לשים לב להבדל הגדול בין אלו שנחשפו לאלו שלא. אין ספק שהאחרונים מצליחים לשמור על שלווה יחסית. בנוסף, הרשתות החברתיות מגדילות לאין שיעור את מעגל ההיכרות שלנו, וכך אני יכול לחוות מקרוב אבל של אלמנה שמעולם לא ראיתיה ולבכות מכל פוסט שהיא מעלה.
אפשרויות בלתי מוגבלות משני צידי המתרס
המדיה הפכה לזירת מלחמה נוספת, שנעדרת גבולות גיאוגרפיים. כך נאלצה פייסבוק להגביל יכולות תגובה על פוסטים, כי תומכי טרור הטרילו בתגובות של שמחה לאיד בטקסטים כואבים של אובדן וזעזוע. חמאס שחרר סרטונים מהחטופים שהגיעו לידי אזרחים ללא צנזורה כלשהי, וכמובן נוצר קושי בעצירת שמועות לא מבוססות.
עם זאת, מלחמה בעידן הדיגיטלי מביאה איתה גם יכולות אינסופיות. אינני מדבר על היכולות הצבאיות והמודיעיניות שנעזרות בפיתוחי הטכנולוגיה החדישים ביותר, אלא עלינו, על האזרחים הפשוטים. מתברר שכל אדם מרכז תחת ידיו והקשותיו כוח השפעה רב. מדהים כמה קל לקדם יוזמות חברתיות, להניע התארגנויות ולהוציא לפועל שיתופי פעולה רבים. לא ייפלא אפוא שבימיה הראשונים של המלחמה היה נדמה שהחברה האזרחית יעילה ומהירה יותר מהמערכות הממשלתיות המסודרות. צעירים בני עשרים חברו לאנשי עסקים מבוגרים, אנשים פרטיים הפעילו ארגונים ועמותות, ותוך יממה אחת בלבד הארץ רושתה בנקודות רבות של פעילות והתנדבות. מאוכל וציוד לחיילים, בגדים וחבילות סיוע למפונים, ועד למפגשי תמיכה חבריים שצצו כפטריות אחרי הגשם בקבוצות הווטסאפ השונות. גם בהסברה נוטלים אזרחים מן השורה חלק פעיל, שכן בידי כל אחד נתון כוח להציג סרטונים, עדויות וטענות. העובדה שסטודנט היושב בתל אביב יכול להפריך טענה שקרית שארגון עוין פרסם משחקת לטובתנו. במלחמה הזו, יותר מבעבר, בולט כוחו של האזרח הפשוט.
צו השעה – פגיעוּת וחמלה
ולצד גילויי הכוח, גם גילויי החולשה הפכו פומביים ולגיטימיים. אישה עם פאסון בזמני שגרה מפרסמת “אני מפחדת וצריכה חיבוק”, והתגובות המכילות והאמפתיות מגיעות בהמוניהן. “אני לא מתפקד בתקופה הזו” הפך להסבר מתקבל על הדעת גם אצל הקשוחים שבין חברינו. כל שיחת חולין נפתחת בבירור דואג על מצב הרוח והנפש. אנשים לא מהססים לכתוב על כאבם, געגועיהם והתלות שלהם בחברה. והפידבק שהם מקבלים הוא חם ואוהב. דומה שאדרבא, אנשים שלא מרגישים עצב או חולשה מתביישים להציג זאת בימים אלה.
נפילת מחסומי המבוכה מביאה גם צדדים משעשעים יותר. אנשים מרבים להתבדח, להפגין הומור שחור ולייצר סרטוני רילס מחוייכים. לא צריך לחכות לארץ נהדרת כדי לחקות את מגישת החדשות המצרית אומרת “לא רונים אותונו”. ובמקביל כל שפם של חייל מתועד, והסטורי’ס מלאים בפלירטוטי בנות ישראל ששולחות גסויות חינניות לצעירים במדים ונשק. מותר להרגיש, מותר לרצות, מותר לבכות ומותר לצחוק.
המלחמה הזו חשפה, בין השאר, כמה כל אחד מאיתנו חזק ובעל השפעה מחד גיסא, וכמה כולנו חלשים ואנושיים מאידך גיסא. יהיה יפה להמשיך עם הקו החברתי הזה גם בזמני שגרה ברוכים.
