“ימים נוראים און ויז’ניץ” הוא מושג בעל משמעות מיוחדת. יריית הפתיחה נשמעת במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ליל הסליחות הראשון. קולו של החזן, האדמו”ר בדרך כלל, רועם בניגון המיוחד לפסוק “רצון יראיו יעשה, ואת שעוותם ישמע ויושיעם”. מאותו רגע השיכון המנומנם – יחסית – בבני ברק מתעורר לחיים. הרחובות מתמלאים בהמוני אורחים מכל קצווי תבל, הכול רוצים להיות בראש השנה אצל הרֶבֶּ’ע. מכירת המקומות בבית המדרש נסגרה זמן רב מראש. חלק מהאורחים יחזרו לבתיהם לאחר ראש השנה, אחרים יישארו לעשרת ימי תשובה ולתפילות יום כיפור.
עם השנים נעשה בית המדרש הגדול של ויז’ניץ צר מלהכיל את רבבות המתפללים, ומכל צד צצו מבני טלאי על גבי טלאי, עומדים צפופים ומתפללים עוד יותר צפופים. לפני כשנתיים הסתיימה בנייתו של בית מדרש חדש. גדול יותר. מטבע הדברים לא ביקרתי שם, ודאי שלא בימים הנוראים, והחוויות שנותרו צרובות בזיכרוני הן מבית המדרש ההוא, הישן והדחוס.
קשה לתאר במילים את העוצמה המורגשת בגוף כאשר אתה עומד בין אלפי אנשים העומדים צפופים ושרים בקול אחד את התפילות. זו חוויה שלא מצאתי לה אח ורע. הדימוי הקרוב ביותר הוא משחק כדורגל בהשתתפות קהל רב, כאשר האוהדים מעודדים את השחקנים בשירה אחידה (להבדיל, כמובן, אלף אלפי הבדלות בין קודש לקודש).
בוקר ראש השנה. התפילה מתחילה בשירה ערבה של “אדון עולם אשר מלך”, ונמשכת עד שעות אחר הצוהרים המאוחרות. באמצע, לפני תפילת מוסף, הפסקה קלה.
לא אוכל לתאר את מהלך התפילה כולו, מריקודי “האדרת והאמונה” עד ל”ונתנה תוקף קדושת היום”. על כך נאמר “יִכלה הדיו והדף, והתיאורים לא יִכלו”.
אתמקד בשני רגעים מיוחדים. בראש השנה, בתחילת תפילת מוסף, יש קטע תפילה המיועד לשליח הציבור ומושר בניגון מסורתי: “אלהינו ואלוהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל”, ונדמה שלמנגינה אין סוף כאשר הקהל שר את הניגון והאדמו”ר מזמר בקולו ברגש עז, “אוי, אוי, גשים, מול ארון הקודש באימה”.
בהמשך משתררת דקה אחת של שקט, כמעין שיא של התפילה, ואז ממשיכים בניגון, ולאחר מכן מתחילה תפילת המוסף.
רגע מרגש נוסף הוא לקראת מוצאי יום כיפור. תפילות יום כיפור מתחילות לפנות בוקר ונמשכות עד צאת הכוכבים. לאחר תפילת נעילה, לפני הזעקה הנועלת את התפילות “ה’ הוא האלוהים”, הקהל יוצא בריקוד, כאילו לא צמו כולם זה יממה. הכול רוקדים ושרים: “ויאתיו כל לעבדך ויתנו לך כתר מלוכה”.
מייד לאחר ההבדלה מתחילות ההכנות לחג הסוכות. בית המדרש חוזר לצורתו, ובשיכון מתארגנים לקראת אירועי שמחת בית השואבה.
בשנים האחרונות, מאז החל האדמו”ר הנוכחי להנהיג את הקהילה, שמחת בית השואבה הפכה לשם דבר. “סוכות און ויז’ניץ”. בראש השנה וביום כיפור הדגש הוא על הרגש, ובסוכות ושמחת תורה הדגש הוא על השמחה והריקודים. בכל ערב, עד שעות הלילה המאוחרות, עומדים על הפארנצ’עס (טריבונות) בסוכה הגדולה, שרים ורוקדים לצלילי תזמורת. ביום האושפיזין של הרבי, כלומר היום השלישי לחג, שבו לפי המסורת מתארח יעקב אבינו, ששמו ישראל כשם האדמו”ר, הריקודים והשמחה היו ארוכים עוד יותר.
לאירוע החותם את חגי תשרי, שמחת תורה, שמור מקום מיוחד בליבי.
לקראת החג היו מרוקנים את פנים בית המדרש מרוב הספסלים, ומשאירים מרחב גדול לריקודים. בארבע פינות בית המדרש נפרשו פארנצ’עס שהתנשאו לגובה רב. החלוקה הייתה ברורה, הצד הצפוני מיועד לילדים, וכל השאר לאברכים ולבחורים. אות לפתיחת אירועי החג היה רגע פתיחת ארון הקודש ושירת “אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלוהים אין עוד מלבדו”. שליח הציבור קורא פסוק, והקהל חוזר אחריו. מייד לאחר מכן התחילו ההקפות. כל הקפה ארכה כמה שעות. בהקפה השישית היו האבות מרכיבים את ילדיהם הצעירים על הכתפיים ורוקדים עימם ברחבה המרכזית. בין הקפה להקפה היה האדמו”ר פונה לילדים ומנהל עימם מעין דו־שיח של שאלה ותשובה ידועות מראש. וכך היו הילדים במרכז תשומת הלב של האירוע המרגש.
לאחר שהאדמו”ר חלה עניין זה נזנח, עד שבאחת השנים כמעט לא היו ילדים בבית המדרש. הייתי אז אברך צעיר והחלטתי לעשות מעשה. בהקפות הבאתי איתי דברי מתיקה ונעזרתי בכמה “מלמדים”. מהר מאוד קלטו הילדים שמחלקים ממתקים בבית המדרש ושכדאי להם לעזוב את משחקיהם בחצר ולהיכנס. כבר באותו ערב המצב השתנה עד שחזר לקדמותו, הילדים נכחו והיו חלק מרכזי מההקפות. המצב החיובי הזה נמשך עד היום. הותרתי חותם.
חג שמחת תורה ננעל בטיש ארוך, הארוך ביותר בכל חודש החגים.
השנים עברו. אני עזבתי, אך הזיכרונות הטובים של חגי תשרי, ובפרט זיכרון התפילות והניגונים המיוחדים, אצורים עימי עד היום. אני מאזין לשירי ראש השנה כל השנה. באחת ההזדמנויות רציתי להיזכר, לשחזר את הרגעים המיוחדים הללו, והגעתי לאחת התפילות. לצערי, לא הרגשתי דבר, הייתי כבר במקום אחר וכמעט הרסתי לעצמי את הזיכרונות הטובים. כיום אני יודע להפריד ולשמר לעצמי את החוויה שאינה כפופה לזמן או למקום, ושלעולם לא תימחה מראשי.
