התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

וקוי ה’ יחליפו כוח!

אליאור מור יוסף

יצאתי מהחברה החרדית בגיל 18, לפני עשור כמעט, ומאז אני חי את החיים שבחרתי לעצמי וטוב לי. התקופה הזו, של יולי-אוגוסט ו-“החופש הגדול”, מזכירה לי את ימי “בין הזמנים”, כשעוד הייתי בחברה החרדית. באותם ימים הייתי תלמיד בתלמוד-תורה, ותמיד הפריע לי שלבנות יש חופש ארוך יותר מלבנים. זוכרים את זה? הסבירו לנו שהבנים צריכים להמשיך ללמוד תורה והבנות לא. אבל אותי זה עצבן. קינאתי באחיותיי, שהיו נשארות לישון עד מאוחר, ואני הייתי צריך לקום מוקדם ולמהר לתפילה בכיתה. נראה לי שכל מי שיצא מהחברה החרדית יבין על מה אני מדבר.

לנו, הבנים, מכרו סיפורים על כך שאנחנו חשובים יותר, משמעותיים ועוד… אבל בתכל’ס, היה לנו פחות חופש. סתם התאמצנו יותר.

אני זוכר את הקייטנות שהיו מארגנות ילדות בנות 11 בחדרי המדרגות, מתנסות בתפקיד אימהות קטנות, מחלקות שוקו ולחמנייה, מפעילות את הילדים ומרוויחות כמה גרושים. אם את קוראת את השורות האלו והפעלת קייטנה כזו בילדותך: דעי לך שהרווחת, לבנים לא הייתה בכלל הזדמנות כזו. והיו בנים, כמוני, שממש קינאו בבנות כמוך.

החלום המתוק שלי היה להפעיל קייטנה בחופש. לקום מאוחר. להיות “בת” לזמן קצר. מובן שלא סיפרתי על הרעיונות המופרכים האלו לאיש, כי אתם יודעים – נו, זה לא ממש “מתאים” או “מקובל”. אבל רציתי. ממש רציתי. אם יש כאן בנים שעברו חוויה דומה אני ממש אשמח שתכתבו לי כדי שאדע שאני לא לבד ושיש עוד כאלו שחוו את זה.

מה ההיגיון שעומד מאחורי כל זה? דורות של בנים חרדים גדלים בלי חופשה ארוכה. עד גיל 18 לא היה לי “בין הזמנים”, אחד, ארוך ונעים כמו של הבנות.

נכון, בנות לא היו חזניות בתפילה, לא היו במוקד קבלת ההחלטות, אבל היה להן משהו שלנו לא היה: חופש של חודשיים! עם קייטנות ומשחקים ושוקו ולחמנייה וכיף. מי בכלל צריך להיות במוקד קבלת ההחלטות, להיות חזן בתפילה, כשיש לך חופש גדול? לקום מאוחר זה הרבה יותר שווה.

בלי קשר. כשהייתי חרדי, תמיד הצד של הבנות היה נראה לי מעניין וצבעוני יותר. הייתי מתגנב לשיחות של אימי וחברותיה, נהנה מהריכולים, הדיבורים על המתכונים והפשטידה החדשה, שאהובה השכנה הכינה, הסיפורים על השמלות החדשות לחתונה של מוישי. זה עניין אותי הרבה יותר מהצד האפור והיבש של הבנים. בצד “שלנו” הייתי שומע חידוש על פרשת השבוע או סיפור משעמם. נו, באמת. אין ספק: החיים בחברה החרדית לא היו פשוטים עבור כולנו. ובטח שלא פשוט להיות אישה בחברה החרדית. אבל אם יש נושא אחד שיש בו חוסר צדק שזועק לשמיים, הוא האפליה ב”בין הזמנים”.

בתמונה: אני, עדי, בן הזוג שלי, ויולי הכלבה שלנו, מטיילים ומחליפים כוח.

 

היום, כשאני כבר ילד גדול בן 28, אני מקפיד, בכל יולי-אוגוסט מחדש, לעשות תיקון ל”בין הזמנים” שנגזל ממני בילדות. בתקופה הזו אני חוזר לילדות, קונה לי שוקו, מדמיין שאני מפעיל קייטנה מוצלחת בבניין הכי מרכזי בשכונה החרדית, ומבלה בחופש ארוך ומהנה. וכמו שנהגה לצטט המנהלת המיתולוגית במכתב שהייתה משגרת לכלל התלמידות, בכל שנה מחדש, לקראת החופש הגדול: “וקוי ה’ יחליפו כוח”.


אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה

בין העולמות / הדרך שלי
05/08/2022

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן