התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

היפרדות

מושקא קורקוס

לא נכנסתי לומר שלום.

חזיתו של הבית פנתה אליי, ואני פניתי ממנה והלכתי לכיוון המדרגות לרכבת התחתית. על אף הנטייה שבחלוף השנים הפכה לטבע, לא נכנסתי לומר שלום.

מה אגיד. נצבט לי הלב מהיעדרה של המשמעות שהייתה לבית זה עבורי רק שנים קודם לכן.

בפעם האחרונה שהייתי שם נכנסתי לעזרת הנשים המרכזית, והזרות צעקה אליי מכל עבר. הקירות שהיו עוטפים, חמים ומוכרים, נחשפו במלוא עליבותם. הספסלים שאז הספיגו אותי במילות התפילה ודברי החסידות היו מקולפים וצרים משזכרתי. כעת היה ראשי מלא ברעיונות ספרותיים אחרים, במחשבה ביקורתית ובהגות פמיניסטית, ואלה לא דיברו עם אלה. שתיקה מביכה הפרידה בינינו. זה היה באפריל, אפילו לועזית כבר התחלתי לדבר. המקום לא היה מלא, אבל הנשים המעטות שהיו ניסו לחבר אותי, להזכיר לי שבעורקיי זורם דם החסידות. אבל אני רציתי ללכת למחזמר בברודווי, לשבת בשורה הראשונה באולם אפלולי. והלכתי, ואף שלא הבנתי הרבה ישבתי משתאה עד למחיאות הכפיים, והלב… הלב התחיל לנוע לאט לתחושת השייכות האחרת.

 

זו הייתה הפעם האחרונה שנסעתי לניו יורק. לא לרבי. ביקרתי בפארקים, בגורדי השחקים, במוזיאונים וברחובות הסואנים. הפעם האחרונה הייתה שונה מן הפעם הראשונה, אבל הרי ידוע שניתן להיות במקומות שונים ולהרגיש בדיוק את אותה תחושה, ומאידך גיסא להיות באותו המקום אבל להרגיש אחרת לגמרי.

 

במשך חמש שנים רצופות נסעתי לבית מדרשו של הרבי מלובביץ’. ניו יורק, רובע ברוקלין, שכונת קראון הייטס, שדרות איסטרן פארקווי, 770. בחב״ד נוהגים לנסוע לרבי לפחות פעם בשנה. הסיפור היקר הזה עולה לחסידים הרבה מאוד, אך הם לא מוותרים. חודש החגים הוא הדובדבן שבקצפת. אלפי חסידי חב״ד, מישראל וממדינות אחרות, ממלאים את רחובות השכונה. נשים וגברים, נערות ונערים. משפחות חוסכות מפיהן כל השנה כדי “לעשות תשרי אצל הרבי”. בחודש זה חלל התפילה והלימוד מלא עד אפס מקום, עשרים וארבע שעות ביממה. אלפי חסידים עומדים שם צמודים יום ולילה. למעלה, בחדרי עזרת הנשים, הילדות והנשים נדחקות אל מחיצות הזכוכית כדי לצפות במתרחש וחלילה לא להפסיד דבר. רבים מהקהל מתנהגים כאילו הרבי מעולם לא עזב את כותלי הבית הזה. הם מפנים לו שביל למעבר לפני התפילות ומייחדים לו כיסא, מעט רחב ובריפוד אדום, שעליו ישב כשהיה בין החיים.

 

כשהייתי בת ארבע־עשרה טסתי לתשרי אצל הרבי בפעם הראשונה, במסגרת מחנה הנוער ״משיח״ לבנות. כסף לא היה לי, יכולתי להצטרף כיוון שכמה שנים קודם לכן השתתפתי בתחרות לימוד ושינון בעל פה וזכיתי בכרטיס טיסה. כחמישים בנות טסו יחד, לבלות חודש שלם מחוץ לבית, בארץ זרה, ללא הורים ובהשגחתן של המדריכות. היום זה נראה לי הזוי, אבל מושקא של אז ספרה את הימים, השעות והדקות עד להמראה. בדיעבד, קשה לי לזכור הרבה מהחודש הזה חוץ מהקשרים העזים שרקמתי עם חברותיי למחנה. קשרים שעקבות שלהם מהדהדות בי עד היום. כללי המחנה היו נוקשים מאוד, וברוב הזמן הייתי עסוקה בלהתנגד למשטר הקפדני ולהסית את הבנות לברוח איתי למקומות שאסרו עלינו ללכת אליהם. התפילות והשיעורים לא עניינו אותי במיוחד, אבל מן השוטטות האסורה ספגתי היטב את תרבות ״תשרי אצל הרבי״. זוהי תרבות מדבקת וממכרת, וכולם נגועים בה בצורה זו או אחרת. אני הייתי ילדת חופש וחסידית בעצמותי, ונדבקתי.

מאז אותה שנה ובכל חודש תשרי בשנות לימודיי בתיכון טסתי לרבי. במהלך השנה חסכתי שקל לשקל. לא הייתי לבד. זו הייתה התלכדות המונית. כל החברות שלי טסו, והיה ברור שאין אפשרות להישאר מאחור. דבר לא השתווה לחוויית ״תשרי אצל הרבי״, או “תשרי בסווען סווענטי (770)” רצינו לנסוע ועשינו הכול לשם כך, כקולקטיב מאוחד, מעודדות זו את זו באמונה עיקשת שנצליח.

 

הימים אצל הרבי היו יקרים לליבי. חרף הקושי שלי להתעורר מוקדם, הייתי משכימה קום כדי להגיע לשיעור שלפני תפילת שחרית, ואז מבלה את היום בתוך ומחוץ לעזרת הנשים. למנהטן שנאתי לנסוע, ועשיתי זאת רק כשהייתי מוכרחה. איני שוכחת את העלייה במדרגות הסאבווי אל הרחוב הסואן: המגדלים, האורות, הפרסומות, האנשים סחררו את הנפש שנשארה על הספסל ב-770. רציתי לחזור ללמוד עוד דבר תורה לפני תפילת המנחה; להספיק לשביל שנפער לכבוד הרבי, לשירת “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד” ששרו הגברים בגרונות ניחרים, ואולי לראות את הרבי עובר ומחייך אליי.

 

קשה מנשוא ההתפכחות. הרי ברור שהרבי לא עבר ולא ישב על הכיסא, ואני שואלת למי התפללתי ועל מה נלחמתי בלהיטות שכזו? הלכה לה התמימות ובמקומה יושבת כותבת צינית ומפוכחת, עם כוונות טובות לעשות חסד לילדה ההיא, שטובעת בנוסטלגיה חסידית. יש מחיר ליציאה בשאלה. הייתי מוכנה לשלם עבור החופש להטיל ספק ולצאת למסע ללא תכתיבים. אבל האם אבד לי הלב המתלהב? האם כבר איני יכולה לעשות משהו בתמימות? מי יחזיר לי את הזמן האבוד של צום כיפור שהועבר בעמידה בצפיפות, ובתפילה שארכה יום שלם, בלי הפסקות. מה יכול לפצות את הנערה שפרצה בבכי כשהבינה שלא תזכה לשמוע ולראות את המוני החסידים שרים ניגון לפני תקיעת השופר של סוף הצום, כי בזמן שיצאה לנשום מעט אוויר נתפס המקום הצר שלה על הספסל. אני עצובה בשבילה, אבל שמחה על הלב המלא שהיה לה. היא לא הרגישה לבד אף פעם. היא לא רצתה לברוח ולא התגעגעה הביתה. היא צחקה, שרה ולמדה. היא אכלה ולא תמיד היה לה טעים, אבל גם היה לה הכי טעים בעולם. היא התגרדה מפשפשים והתקלחה בארבע לפנות בוקר. היה לה חם מדי וקר מדי, אבל זה לא הפריע לה כי היא הייתה מוקפת בחום האמונה והשייכות.

 

האם נמצא לזה תחליף? היש בכלל תחליף? כל הנסיבות הדפוקות בחיי לא נקשרו אז לאמונה העזה שהייתה לי. ידעתי שהרבי יציל אותי ונסעתי לבית שלו להינצל. שום דבר לא ערער זאת עד שאני עצמי ערערתי, ומשם השלמתי עם ההבנה שאין דרך חזרה.

 

הילדה גדלה. עיניה פקוחות לרווחה. עכשיו היא טסה לפריז, לשוויץ ולגרמניה. היא חושבת על ניו זילנד ולונדון ודרום אמריקה. היא מבקרת במוזאונים, במסעדות, בטבע הפראי ובסמטאות עתיקות. היא זוכרת שפעם בשנה היה לה בית. היא אומנם עברה דירה מרצון, אך לעיתים מרגישה עקורה. הבית ההוא היה קטן למרחבים, והיא רצתה לרוץ. צר היה בו המקום לחשוב, להטיל ספק, והוא לא אפשר לה לגדול ולאהוב כפי שרצתה. אז היא הפנתה עורף, קצת בכעס, ולא אמרה שלום. את החגים היא עושה בכל מיני מקומות שהם לא 770, ולא אצל הרבי. עכשיו היא מחפשת להשתייך לעצמה. היא כבר לא ילדה בוערת, היא אישה כותבת. את המשמעות היא מחפשת במילים ובאנשים שהיא אוהבת. הלוואי שתמצא ותבוא לה מנוחה, ואפשר שתשלים עם החיפוש, וגם בזה יש נחמה.

אולי יום אחד היא עוד תחזור, להיפרד בפעם האחרונה.

חגי ישראל / יהדות ויציאה
22/12/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן