התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

היסוד החמישי

עינת קרוגר

“במקום שאין תיירים השתדל להיות תייר,” אמר לי מוחי. אז השתדלתי. כך מצאתי עצמי, לפני כמה שבועות, מגיעה לאפריקה. אולם מה שמוחי לא טרח להזהיר אותי מפניו הוא שבמקום שאין תיירים גם אין מים בברזים, אין כבישים סלולים, אין חשמל יציב ואין דוברי אנגלית. באומץ הגובל בתמימות, שכן כל מעשה אמיץ מצריך קורטוב של טיפשות, יצאתי למסע. יעד ראשון: מלאווי, ראשון מתוך מספר בלתי נודע.

בתקופה זו בחיי אינני מחויבת לאף אדם ולשום מסגרת, חופשיה לרוץ בעקבות הרוח. ובכל זאת המוטיב החוזר על עצמו, בצורת שאלה, הוא “מה בעצם אני מחפשת? מה המטרה?” אפריקאים רבים שאלו אותי מה אני עושה כאן, בארצם הנידחת, ותשובתי “מטיילת” תמיד הפתיעה אותם. הם נמצאים במאבק הישרדותי מתמשך ואינם יכולים להרשות לעצמם מותרות. יש מהם מעולם לא עזבו את הכפר שבו נולדו, לא כל שכן את מדינתם. אף שבפועל עניתי על שאלתם, היא עוד מהדהדת במוחי ומלווה אותי בדרכי.

לאחר היכרות ראשונית עם התרבות המקומית, שכללה התוודעות לחקלאים המגדלים עגבניות, ובמקרים טובים גם תירס, ולנשים בבגדים צבעוניים הסוחבות ציוד על ראשן ותינוק על גבן, ולאחר אינספור קריאות “מזונגו” (לבנה) לעברי, התחלתי להיטמע ולהבין את הלך הרוח בחלק זה של העולם.

יום בהיר אחד הגעתי למזח, במטרה לעלות על מעבורת ציבורית השטה לאורך אגם מלאווי, אגם העולה במידותיו על גודלה של ישראל. המזח הצחין מריח של דגים טריים ומיובשים, הנמכרים על דוכנים רעועים או נערמים בשקים גדולים. אנשים התרוצצו אנה ואנה, פורקים סחורה שהושטה אליהם בסירות קטנות מהמעבורת האיתנה שעגנה כקילומטר מהחוף. הפשלתי את שולי מכנסיי ויחד עם חבורה שהייתה יכולה להיות שבט שלם דילגנו אל סירת עץ קטנטונת. את המעבר מהסירה למעבורת הגדולה עשיתי עם סולם שנראה מבוגר לגילו ונמתח לאורך הדופן. בטן האונייה נועדה, באופן רשמי, לאחסון ציוד וכבודה, ולכן הופתעתי כשגיליתי שבין השקים והחבילות מוטלים להם בני אדם, נוסעים שהעדיפו לשלם פחות. בקומה האמצעית היו תאים עם מיטות, לאנשים שיכלו להרשות לעצמם את המחיר, ובקומה העליונה, תחת הרקיע, התמקמו רוב הנוסעים ואני ביניהם.

ארבעים השעות שהעברתי על הסיפון נוצלו בעיקר למחשבות. מוקפת ביסוד המים – אגם ושמיים, מחשבותיי שטו על האדוות, מוחי התמזג עם התנודות. ובסופו של דבר הכול חזר לשאלה המקורית – מה אני מחפשת? בכל מקום ניתן למצוא מים, ואת אותם השמיים. אפילו שלווה ושעות של רגיעה יש לי בחיי שבבית. למה הייתי צריכה דווקא לשוט על האגם הזה ולא על הכינרת?

ארבעים שעות על אותה אונייה הן אכן כמות נכבדה, אך לא כדי להגיע לתשובות לשאלות שהמוח שלי הגה. אז הנחתי להן בינתיים והתרכזתי בהרפתקה הבאה.

הגעתי לעיירת חוף קסומה ותיירותית, מלאת ילדים אפריקאים המתרוצצים ברחובות. הסתובבתי בין אומנים מגלפים בעץ, נשים שמוכרות פירות, ובמקרה התחברתי לבחור נחמד שהזמין אותי לארוחת צוהריים תרבותית בביתו. שם למדתי להכין אוכל מקומי בשם “סימה”, וישבתי על הרצפה עם משפחתו הגדולה לאכול את שהכנתי איתם.

הימים עברו בנעימים ובשלווה. עד למקרה מסעיר באחד הערבים. ישבתי בבקתת הקש שבה גרתי, אני ועוד שלושה מטיילים. פתאום הרגשתי חום לא מוסבר. יצאתי במהירות, וקפאתי במקומי. העצים הגדולים שעל יד הבקתה החלו עולים באש! להבות כתומות ליחכו את הענפים ואורן ריצד על פניי. האש פשטה והתקדמה בין השיחים, וחומהּ הפשיר את הקיפאון שאחז בי. פרצתי בצעקות היסטריות לחבריי שהיו בתוך הבקתה “בואו!!! צאו!!! מהר!!!” תוך כמה שניות הם נעמדו לידי וכולנו בהינו באש ממרחק בטוח. ברגע שהבנתי שבעוד דקות ספורות גג הבקתה העשוי זרדים יתלקח גם הוא, רצתי פנימה והחלתי לאסוף מכל הבא ליד.

כך, מלאה חפצים, רצתי חזרה לאזור בטוח. חבריי כמו יצאו פתאום מהטראנס שאחז בהם, ומצאנו עצמנו רצים לבקתה וממנה, מרוקנים אותה לחלוטין מחפצינו. עד מהרה עטו אנשי העיירה על האש, בידיהם גיגיות ודליים מלאי מים שסחבו מהאגם.

עמדתי מהצד, מודעת פתאום לשבריריות החיים, לסכנות האורבות בפינות. חשבתי על הדחף שלי להגן על חפציי המועטים, על כמה אני תלויה בהם. אך בעיקר חשבתי על כמה אפריקה מצטיירת כמקום מסוכן, על כמה חששתי מפניה בעבר, ועל כך שלבסוף הסכנה שארבה לי הייתה האש, יסוד טבע המגיע לכל מקום, ללא הבדלה בין אנשים או מדינות.

לאחר שווידאתי שאיש לא נפגע, החלטתי שעליי להמשיך במסע. למחרת יצאתי לדרך, להוטה לספוג עוד מהתרבות, הטבע והאנשים. את המיוחדים מבין האזרחים הגרים כאן קשה לפספס. אלו הם הראסטפרים, או הראסטה־מן בלשונם. מדובר באנשי רוח מעניינים, שוחרי שלום ורוגע, מגודלי שיער וזקן. הם חיים בקהילות ועוסקים במוזיקה ובאומנות. התחברתי במיוחד אל אחד מהם, והוא לימד אותי לגלף בעץ. שיחות הרוח הרבות שניהלנו שפעו תובנות ונקודות מבט שונות מכל מה שהכרתי. הוא סיפר לי על דרכו המיוחדת לפרש את התנ”ך, על חשיבות ההתמדה והסבלנות. למדתי ממנו להעריך כל דבר קטן ולהתייחס לכל אדם כעולם. למרות כל ההשראה והנקודות למחשבה, השקפת עולמו לא עזרה לי למצוא תשובה לשאלותיי. לא מצאתי מושא לחיפושיי. ראסטה ציון, זהו שמו, חי בעולם עם זמן משלו. הכול מתנהל לאט ועל מי מנוחות, 20 דקות הן שעתיים ו”עוד מעט” זה מחרתיים. הסמים שהוא לוקח לא תורמים לעניין, שכן הם מרחיקים את רגליו מהקרקע ומרימים את תודעתו גבוה לאוויר, כמו הופכים אותו למעופף. אך בזכותם הוא שמח ומאושר בחלקו, מלא מוטיבציה להטיף מחוכמת רוחו לכל העובר בחייו.

כשמיציתי, ואולי קצת אחרי, עזבתי את משכנו הדל. חזרתי למציאות, למהירות, לדאגותיי. הרגשתי צורך לאמץ קצת את גופי, להעביר אותו אתגר. כך, כשפניי מועדות לטראק בהרים, נסעתי דרומה עם עוד שלושה ישראלים. התחלנו טראק בן ארבעה ימים, כשעל גבינו תיקים מלאי אוכל ומעט בגדים חמים. ביום הראשון טיפסנו במלוא המרץ, כמו כובשים את האדמה שתחת רגלינו, דוחפים עצמנו מעלה על ידי דחיקת הקרקע מטה. מעת לעת עצרתי כדי להקשיב לגזעים חרושי הקמטים, לפרפרים המתעופפים בין הפרחים ולסלעים הניצבים בדממתם הכבדה. אך בעיקר הקשבתי לאימא אדמה. לזרועותיה השלוחות לכל עבר, ויוצרת הרים ומישורים. הרגשתי איך היא מתמשכת ומתארכת, איך דרך האדמה אני יכולה להתחבר אפילו עד לישראל.

הטראק היה מאתגר ומספק, התחושות האהובות עליי, תחושות שהן אחיות.

שם, בפסגת ההרים, בתוך רטיבות העננים, באוויר הצח והדליל, על האדמה ומול המדורה, הבנתי משהו. ארבעת יסודות הטבע, מים אש אוויר אדמה, מרכיבים הכול. במינונים שונים ובצורות שונות הם יוצרים חומרים שונים ועולמות שונים. כל העולם וכל הנשים והאנשים, למרות גיוונם ושונותם, מורכבים מאותם ארבעה יסודות. כשמם כן הם – יסודות, הבסיס של הכול. אז מה אני מחפשת? מה אוכל למצוא אם הכול זהה בבסיסו?

אני מחפשת את היסוד החמישי. אני מחפשת את הנשמה, את נשמתי.

בין העולמות / הדרך שלי
22/12/2023

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן