(ולא להתחתן ולא להרות ולא לעשות שום דבר רק כי הוא “מקובל”)
חופש – מצבו של מי שיכול לפעול כרצונו מבלי להיות מוגבל על-ידי אחרים; יכולתו של מישהו לקבוע לעצמו את פעולותיו.
ייתכן כי הרגישות הגבוהה שלי לתחושת חופש, קיומה וטיפוחה, הייתי אומרת האדרתה עד כדי קידוש של ממש, נובעת מהיעדרותה המוחלטת במשך שנים לא מעטות, כמעט חצי משנות חיי ואני כבר לא פרגית צעירה, מה שנקרא. בעל כורחי נולדתי, כמו כולם, ובעל כורחי נקלעתי לחיים חרדים-מוכתבים-נטולי חופש מעצם טבעם והגדרתם. בעיניי, היום, הפילוסופיה שעליה גדלתי היא עיוות מוסרי והיפוך היוצרות, חופש הוא כבלים והכבלים הם חופש. בעומקם של דברים, יש בזה משהו, יש תחושת חופש מסוימת בגבולות אבל רק בתנאי שהם מיוזמתך, בהסכמתך ומבחירה. גבולות ללא בחירה אינם חופש. הם הרבה דברים אחרים, חופש הם לא.
היו תקופות שבהן ניסיתי לשכנע את עצמי שאי-החופש הוא החירות האמיתית ושעבד ה’ לעולם חופשי וכולי וכולי, זה לא באמת עבד. הייתי מתבוננת באנשים שמדברים בהתלהבות על החופש האמיתי הזה, המזוכך, הטהור, ותהיתי אם הם עובדים עליי, על עצמם, על העולם. לא באמת משנה, למעשה, יש להם את עצמם ואת ההתמודדויות שלהם וייתכן שהוגיעו והגיעו למסקנות משלהם. אצלי זה לא עבד. הניצוץ הראשוני לתחושת חופש לא הוצת לאש אהבת ה’ וקבלת עול מוחלטת, לפחות לא אחרי גיל 22. התשוקה העזה לתחושת חופש – דווקא משום היעדרה המוחלט כבת למשפחה עם מיליון ילדים, כנערת פנימייה וכמי שהתחנכה היטב-היטב על ברכי הערך החשוב מכול “מה יגידו” – הצטוותה למידת הספקנות שאף היא החלה לנבוט, ושתיהן יחד: משאת הנפש לחופש וערעור על המובן מאליו פירקו והפריכו אצלי כמעט כל פעולה וצורת חשיבה. שוב ושוב בדקתי האם אני פועלת כי כך נראה לי או שזהו כלל חברתי מקובל. התהליך הזה, שהיה ארוך ביותר, התנהל לו באיטיות השמורה לתהליכים מצמיחים לכל אורך שנות העשרים שלי וחדר גם לעשור הרביעי. זו נקודת מבט מעט מתבדלת, נכון, לבחון ולהתבונן כל הזמן, לוודא שיש בי יכולת לפעול כרצוני ולא להיות מוגבלת על ידי אחרים או לתת להם לקבוע את פעולותיי. מדי פעם חוברים אליי, מפה ומשם, אנשים שתוהים מדוע, אנשים שמבקשים לבחון התנהגויות חברתיות מקובלות ולברר כמה חופש יש בהן. זה מתחיל מהחופש לבחור מה ללבוש, באילו מקומות להסתובב, איפה לגור, איזה סוג של חיים לחיות, וזה מגיע – תאמינו או לא, לחופש להחליט אם מתאים ללחוץ יד או לא.
אני, אגב, לא לוחצת יד לזרים, לי מתאים לשגר חיוך ותנודת ראש סימפטית. גם חיבוקים שמורים אצלי לאנשים מסוימים, ובקיץ, באופן כללי, אני מעדיפה להימנע ממגע. לא נוח לי. מוזר לי שיש אנשים שזה מאיים עליהם, שהם מרגישים שעולמם היציב (והמלא מגבלות שלא בטוח שהם השיתו על עצמם) מתערער מכך שמישהי החליטה לממש את הזכות הטבעית שלה, הזכות לחופש ולבחירה.
הבחירות שלי והרצון שלי בחופש לא נועדו לעשות דווקא לאף אחד, בטח שלא להשפיל או לצער או לאיים. מצער מאוד לראות שיש כאלה שעדיין תופסים את זה כך.
