התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

געגוע לשייכות

רותי ידלר לביא

דממה.

רק המיית המזגנים החרישית נשמעת בחלל. מפעם לפעם מופרת הדממה בחריקת ספסל, שכן מתפלל עטור טלית נוסף תופס את מקומו. אני צמודה למחיצה בעזרת הנשים, יושבת בשורה הראשונה למלכות, גזע תרשישים.

הקהל מתכנס, גברים ונשים. כולנו עוצרים נשימה כשהאדמו”ר נכנס, עטוף בטלית, ופותח בדיבור המעורר את הלב. לא יעבור זמן ארוך והבכי יחליף את מקומן של המילים, בכי תובעני ובלתי מתפשר. יחד עם בכיו של האדמו”ר – בוכה קהל שלם.

שנים שהקשבתי, שנים שאבי היה מתרגם לי את דברי הקודש. ושנים אחר כך נשאר הגעגוע הזה, לבכי שלפני התקיעות. לרגעים אלו ייחל כל חסיד ביאלה ב”תשרי”: הבכי שלפני התקיעות; השמועס’ן (הדרשה) שלפני נעילה; ומעגל הילדים בהקפות שניות.

האדמו”ר – אוסף פרטי

 

הזיכרונות שלי מתחילים עוד לפני שידעתי להגיד לאיזו חסידות אני משתייכת.
ילדה קטנה עם קוקיות ושמלות מלמלה, מזדנבת בעקבות אחיה אל השטיבל, מציצה מן החלון הקטן אל המטבח שבו מישהו (אבא שלי) פורס חתיכות מתוך תבניות ענק של קוגל אטריות לוהט ומישהו אחר מפזר מלפפונים חמוצים חתוכים בצלחות חד־פעמיות.

בזיכרונות הללו מעורבים תיקים, מזוודות, סירים וסימני החג. ריח של מצעים זרים, בית אחר אבל נעים, סכו”ם לא מוכר ומצקת בגודל אחר.

“תשרי” היה והינו חג של “נסיעה”, וכל המשפחה שותפה לכך.

היו בימים האלה ניתוק מן המוכר והידוע, הפסקה מהשגרה חסרת החמצן שלי (לימודים, שיעורים ושולי החברה שבה מצאתי את עצמי).

אבל הניתוק לא היה בלתי ידוע. הייתה לו תבנית מסודרת שבה היה לי מקום; החל מהמקום הפיזי בעזרת נשים, וכלה במקום החברתי והמשפחתי.

אולי זה הזמן לציין פרט חשוב בביוגרפיה שלי: למדתי בבית ספר חסידי. מאוד חסידי. אבל לא כזה ששייך לחסידות שאליה השתייכה משפחתי.

הייתי לא שייכת במלוא מובן המילה. חייתי עם דיסוננס פנימי בין הרצון להישאר מחוברת לחסידות ולמשפחה שלי, לבין הרצון להשתייך חברתית, רצון שנחנק תחת לעג ודחיקה לשוליים, כי אני לא חלק מהיחידה הנבחרת שאליה השתייכו חברותיי לכיתה – הרמזים לאיזו חסידות בדיוק מובנים ודאי למבינים.

חגי תשרי היו נקודת האור והגאווה שלי מול חברותיי; הן מעולם לא חוו ראש השנה באווירה חסידית כפי שאני זכיתי לכך.

שבת שובה, יום כיפור, אני הייתי שם. שמעתי וראיתי את הקולות ואת הדמע.

מול מקום שמקדש את הפרישות, מול חינוך שמפריד בין התעלות הגברים לשמירת מקומן הנחות של הנשים, ניצבתי אני, בידיעה הברורה שיש לי מקום.

באתי בביטחון מוחלט בצדקת הדרך האחרת.

והיה בזה כוח ונחמה לאותה ילדה תמימה שהייתי. זו שישבה במבט חולמני בסוף הכיתה, וכתבה, או ציירה, את נפשה פנימה.

 

לפני כשנתיים שאל אותי חבר ילדות אם אני מתגעגעת לתפילות של החזן המיתולוגי של ביאלה. אמרתי לו את האמת: לתפילות – לא. לבכי שלפני התקיעות – כן.

 

כמה ימים אחר כך, במוצאי ראש השנה, סיפר לי החבר כך: בליל ראש השנה הוא עבר אצל האדמו”ר להתברך מפיו ב”שנה טובה”, ופגש שם את אבא שלי. אחרי החלפת האיחול המסורתית, אמר החבר לאבא שלי, “פגשתי השבוע ביאלער לשעבר, שאמר לי שהוא מתגעגע לבכי של הרב’ע לפני התקיעות”. אבא שלי אמר, “ביאלער בלאבט א ביאלער” (חסיד ביאלה נשאר חסיד ביאלה).

השיב לו החבר שלי, “זה לא ביאלער לשעבר, אלא ביאלערית, וזאת הבת שלך”.

 

הלוואי שיכולתי לכתוב שהמילים הללו גרמו לאבא שלי לראות אותי, את האדם שהפכתי להיות.

הלוואי שיכולתי להגיד שהעובדה שאני עדיין מגדירה עצמי שייכת ויונקת מהחסידות שלי שינתה משהו בסיפור החיים שלי.

זה עוד לא קרה.

אבל כשאני מסתכלת על המסע שלי, מן הזיכרונות ההם אל תמונת חיי, פתאום באה הבנה אל הלב: אותה ילדה שהייתה בטוחה שהדרך שלנו היא היחידה, הנכונה והצודקת, היא אותה אחת שעברה את המסע הזה, מהשטיבל הקטן ברחוב יהושע, אל החיים שלי היום. אותו כוח שאזרתי מעובדת היותי לא שייכת, מהצורך להגן על עצמי ועל הערכים האחרים שלי, הוא אותו מקור שנותן לי היום את הכוח והרצון לא לוותר על עצמי, על ילדי, ועל ההכרה בדרך האחרת שהיא שלי.

 

יום יבוא ולגעגוע שלי יהיה מענה.

יהדות ויציאה / חגי ישראל
22/12/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן