התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

“את נועם הליכותיו אצמיד כנר לרגליי”

בן חיים

האדמו”ר של בעלזא, המכונה “דער רב” (הרבי), הוא אדם המעורר בי עד היום הערצה, אהבה ויראת כבוד.

הקשר העמוק בינו לצעירים, בהם הייתי אני, אינו קשר אישי אלא חיבור המבוסס בעיקר על האירועים במועדים וחגים.

עוד בהיותי עולל רך בשנים לקחו אותי הוריי להתברך ולחסות בצילו, תמיד חונכתי שבימי חג ומועד שוהים בירושלים אצל הרבי.

עד היום צרובים בי אותם ימים כחוויה נעלה ורוחנית, אך גם ימים של כיף והנאה.

יריית הפתיחה של חגי תשרי נורתה ביום הראשון לאמירת סליחות, כשבוע לפני ראש השנה.

כבן תשע הייתי, ידעתי שתהא זו תפילה מיוחדת ורציתי להרגיש אותה. התחננתי להוריי שירשו לי להצטרף לטאטי (אבא) בנסיעתו. לאושרי לא היה קץ כשהוחלט ש”הילד מספיק גדול”. וכך, כשהחושך עדיין שלט ברחובות, העירה אותי אימי, ציידה אותי בממתקים לרוב, הלבישה אותי היטב, להגנה מפני הקור הירושלמי, ויצאנו לדרכנו.

 

“אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה…” התנגן בבכי קולו של דער רב. את רגשותיי מהמעמד שנמשך עד לשעות אחרי הצהריים המאוחרות אי אפשר לבטא דרך המקלדת. כל אות או תג רק יגרעו.

מאז ובמשך שנים רבות לא עלה בדעתי לוותר על אמירת סליחות אצל דער רב, וכמובן לא פספסתי את החגים שבאו בהמשך. חודש תשרי כולו היה אש להבה, הנאה בלתי מוסברת, הרגשה מטורפת ועילאית.

בסיום החודש רק חיכיתי שיגיעו שוב הימים הנפלאים האלו, שאזכה להסתופף בצילו עוד ועוד.

 

בשנים האחרונות עברתי תהליך עמוק ומורכב, עלו בי תהיות על דרכה של הקהילה שבה גדלתי ועל האמונות אשר חינכוני.

שאלתי שאלות, ותשובות לא הגיעו. בסופו של תהליך, הבנתי שלא אוכל לעשות שקר בנפשי. בחרתי אחרת, שיניתי אורחות חיי לדרך המתאימה לי יותר, חיים חופשיים ושפויים.

במסגרת אותן מחשבות וקושיות, התפלאתי על מה ולמה עדיין קיימים בי געגועים עזים לחגים אצל הרבי, אני רק נזכר בטיש או בתפילה בבית המדרש הגדול, וכבר מבצבצות דמעות בזויות עיני.

תהיתי, הרי איני מאמין וכבר לא מחובר לדרך הזאת. היום הראשון לסליחות, למשל, אינו יום קל. קמים מוקדם בבוקר, מגיעים לבית המדרש הדחוס, התפילה ארוכה ודי משעממת, ועוברות שעות עד שאתה מכניס לפיך פת שחרית, וגם זה בחוסר נוחות בין האלפים הגודשים את האולם – אם כך, מדוע אני מתגעגע לזה?

ואז נפל לי האסימון, והתבארה לי התשובה במילה אחת: האווירה.

את האווירה המיוחדת יוצר האדמו”ר בכישרונו המיוחד. הוא סוחף את קהל מעריציו בשירי רגש ובדברים הממיסים את הלב. הוא משקיע מאמצים רבים כדי להשרות אווירה של ימים מיוחדים, הוא דואג לכך שתלמידיו הרבים ירגישו חיבור רגשי חזק לחגים וקשר נפשי בל ינותק למצוות הימים הנוראים.

לא פלא שהצרכים הגופניים נדחקים ברצון הצידה, כי הנפש גואה ומתרגשת. כמאמר החזן בפיוט לסליחות בעשרת ימי תשובה: “מלחץ ודוחק עיניהם מנהירות”. ממש ככה.

 

איני יודע היכן אהיה השנה ביום הראשון לסליחות. ודאי שלא בבית המדרש. הגעגוע יישאר, וזה הכי בסדר. את דרכי בחרתי, אני מסופק בחיי מלאי העשייה ומאושר להכיר עולם חדש ומרתק. שמח אני על כל צעד שעשיתי.

עם זאת, דבר אחד בטוח – אומנם עזבתי את הדרך של האדמו”ר, אבל את נועם הליכותיו אצמיד קרוב לליבי, ועד היום הם כנר לרגלי.

הדברים באים לידי ביטוי גם במסגרת עיסוקי. העבודה אצלי פיזית וקצת קשה, אבל את הסוד להנאה ולאהבה אני כבר יודע, זו “האווירה” שעושה את ההבדל. על כן אני, כפי שלמדתי מרבי, מקפיד להשרות אווירה נעימה וכיפית ומשקיע רבות כדי ליצור אצל העובדים תחושות של שמחה ואנרגיות טובות. והפירות נראים, העובדים מאושרים ומחוברים לעבודה, ופשוט נעים להם אצלי.

גאה בכך שזכיתי לשהות בצילו של “דער רב” שנים רבות וללמוד ממנו חכמת חיים.

יהדות ויציאה / חגי ישראל
22/12/2023

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן