התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

אל תקראו לי אנוס

ג'וני (שם בדוי)

קוראים לי ג’וני ואני יוצל”ש בהתהוות כבר הרבה שנים. ג’וני הוא הכינוי הפייסבוקאי שלי, אבל במרוצת השנים יותר ויותר אנשים מכירים אותי בשם הווירטואלי ופחות יודעים מהו שמי המקורי.

ככה זה, אחרי כמעט עשור של חיים כפולים, אני מנהל שתי זהויות שונות לחלוטין.

בזהות אחת אני נוטל ידיים כשאני מתעורר בבוקר, מקפיד על נטילת ידיים לפני סעודת השבת, מקדש על היין ושר זמירות בדבקות.

בזהות אחרת אני חומק למקום בטוח ומסב לשולחן החג של יום כיפור, לצלילי אינפקטד מאשרום (אל תשפטו…)

החיים בין ובתוך הקצוות מספקים הרבה רגעים משעשעים וביזאריים כאחד.

הנה, לדוגמה, מעשה מופלא. נס של ממש.

זה קרה בליל שבת (שישי בערב, בלשון העם).

לאחר שסיימתי לשיר “קה אכסוף נועם שבת”, יצאתי מהבית לכמה רגעי נועם שבת בסגנון קצת אחר. צעדתי לקצה השכונה, שם החניתי את הרכב, ונסעתי לעיר הגדולה. נפגשתי עם חברים והתיישבנו בבר. שתינו, דיברנו מה שדיברנו, אכלנו מה שאכלנו, הם פנו להמשיך את הלילה בבר אחר, ואני, מדושן עונג, חזרתי לרכב.

סובבתי את המפתח בסוויץ’, ושום דבר לא קרה. הרכב לא מניע. התקשרתי ל”שגריר”. נאמר לי שיגיעו אליי בתוך 3 שעות. השעה הייתה רבע לארבע לפנות בוקר; אין לי שלוש שעות, אני לא יכול להמתין עד הבוקר, אני חייב לחזור הביתה.

התחלתי סבב טלפונים בין חברים – כולם מבוסמים מדי, כיאה ליום שישי בלילה, ואלו שלא – בדרכם למסיבה בצפון. אין ברירה, הבילוי הזה יהיה יקר, חשבתי לעצמי והתחלתי סבב טלפונים למוניות. כעבור שעה של טלפונים ללא תוצאות ראיתי אורות מתקרבים – אדון שגריר הגיע.

האיש פתח את מכסה המנוע, בלש מעט במבט מיומן – ואמר לי, “המצבר שלך גמור. אתה חייב להחליף.”

“אוקי,” אמרתי, ושוב חשבתי על ההוצאה הגדולה של היציאה הזאת.

“כמה ק”מ האוטו עשה?” שאל הבחור.

“99,900 קילומטר,” עניתי לאחר שהצצתי בלוח השעונים.

“תראה מה זה,” צחק אדון שגריר. “יש לך אחריות עד 100,000. מכאן אתה נוסע ישר למוסך, לא קילומטר אחד יותר. יש לך מצבר יקר, אם לא תיסע מייד למוסך תצטרך לשלם מכיסך על מצבר חדש.”

כך – בזכות עונג שבת, חסכתי כמה מאות שקלים.

 

הסיפור הזה אולי משעשע, אבל הבדיחה – בסופו של דבר, היא על חשבוני.

החיים בין הקצוות יכולים להוביל לקצה הגבול הנפשי. ואני חושש שהתחלתי כבר לגרד אותו, ואולי יותר מכך.

 

כשאתה יוצא מחברה החרדית אתה נקלע הרבה פחות לטקסים ולתפילות, אבל אני בכל שבוע צריך להסביר לעצמי למה אני מקדש על היין, למה אני מזכיר את יציאת מצרים בימים ובלילות.

יש לי פתרונות. למשל, תפילה יכולה להפוך למדיטציה וזמירות שבת לעונג מוזיקלי ניטרלי. אבל כמה כבר אפשר למדוט? כמה אפשר לשיר מילים שכוונת הלב הפוכה ממשמעותן?

 

הילדים שלי כבר יודעים לפנות לאימא שלהם בכל מה שקשור במנהגים או בהלכות. בבית חרדי הדברים האלה הם לב ליבו של החינוך הביתי. ואתה, כלומר אני – מתחיל לשאול עצמך, מה בדיוק התפקיד שלך בבית (חוץ מפרנסה וחיבוקים)?

המפגשים היומיומיים עם המנהגים, התפילות והטקסים מובילים למחשבות אינסופיות על אלוהים, דת, יהדות – וכל זה במקום להתעסק בחיים עצמם.

 

יש ימים שהאנרגיה שמושקעת בהסתרות, בשקרים, בתירוצים ובהמצאות מותירה אותך נטול כוחות. כאילו היית מלח בספינה נטושה בלב ים, רגע לאחר שוך סערה.

ועדיין – אני מתעב את המילה “אנוס”. היא פשוט לא נכונה. אף אחד לא הצמיד לי אקדח לרקה, אף אחד לא הכריח אותי לנהל חיים כפולים.

 

את המילים הבאות אני מבקש להקדיש לחברים ולחברות שלי, שאורח חייהם דומה לשלי. אני פונה אליכם בלב אוהב וכואב, ומבקש מכם לא לכעוס על הדברים שכתבתי. האמת (כפי שאני רואה אותה, כמובן) כואבת, אבל חייבת להיאמר.

את הבחירה להתנהל כך אפשר לתמצת בשתי מילים: פחד מדחייה.

אנחנו מפחדים מדחייה, ולכן דוחים את ההחלטה לעשות מה שהלב מבקש.

אנחנו מפחדים מדחייה של ההורים, של הילדים שלנו, של מעגל החברים, של המשפחה המורחבת.

 

אני זוכר שבתחילת הדרך אמרתי לעצמי, אין סיבה למהר לקבל החלטה. עדיף להיות מתוכנן, לפעול בשיקול דעת, וכך – כשיגיע הרגע הנכון, אהיה מוכן לצאת לדרך חדשה.

ספויילר: הרגע הנכון אף פעם לא מגיע.

בכל פעם שחשבתי שהנה, זה הרגע, התעורר דבר-מה דחוף. אחרי החתונה של האח, ואז אחרי החתונה של האחות, ואז אחרי החגים, ואז אחרי המלחמה, ואחרי המגפה, ואחרי-ואחרי-ואחרי. ובינתיים – אף פעם.

לבחירה הזאת (ושוב, זה עניין של בחירה) יש מחיר. מחיר כבד.

בחירה שלא לבחור היא בכי-רע.

אצלי, הזהויות הכפולות התערבבו להן, וכך מצאתי את עצמי עומד מול הראי, ולא יודע מה שמי.

 

הבנתי שאני חייב לגשת לגורם מקצועי, להבין מי אני ומה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. התחלתי טיפול ואני בתהליך.

 

נכון לעכשיו, הסיפור שלי עוד לא הסתיים ב-הפי אנד.

אבל חשוב לי להעביר כמה מסקנות, דברים שלמדתי על בשרי, בדרך הקשה.

  1. דברים לא מסתדרים עם הזמן. במקרה שלנו, המצב רק נעשה יותר ויותר מסובך.
  2. למרות הריגוש, חשוב לשים לב לא להתאהב בדמות הווירטואלית, המסתורית. הריגוש הזה ממכר ומסבך את הנפש.
  3. אם כבר הסתבכתם, לכו לטיפול אצל איש מקצוע שמבין את המורכבות.
  4. על אף החשש המובן, שתפו בתהליך שאתם עוברים. האנשים הקרובים אליכם צריכים לדעת מה עובר עליכם – ויפה שעה אחת קודם.

 

הנה, הצלחתי לעמוד בדד-ליין ולהגיש טור בזמן. חבל שבכל הקשור לחיים שלי אין מי שיעמוד לי על הראש וינדנד לי לקבל החלטה.

בינתיים, זו הבחירה שלי, עדיין לא להחליט. וכך יהיה עד שאבחר אחרת.

בין העולמות / הדרך שלי
24/10/2022

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

מאמרים נוספים

פותחת שנה


אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה


רצוננו לראות את מלכנו


"כל אחד לפי טבעו" – מילים לזכרו של הרב גרשון אדלשטיין


מעברים


בגללך גדול הדור נרצח!


רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן