אני זוכר את אותו ראש השנה, לראשונה ביליתי רגוע בצפייה בסרטי אלמודובר.
ישבתי עם חברה בדירה בירושלים, ומשהו בי שב אל הילדות. אמרתי לעצמי, לזה הדבר אני קורא תשובה. לשוב. ערש התודעה הוא שכחה גדולה שלעולם לא נדע מהי, וכך גם סופו של הטיול במשחק הזה, לוט בערפל, כשכחה מן העתיד במרוץ.
ביציאתי אז האמנתי כי אני שובר את הלוחות. כל ילד כמעט מקבל לוחות כתובים משני העברים, מאביו ומאימו. הלוא אלו המנהגים שהוטבעו בו, החשקים שמעגליהם שובבוהו.
שברתי אז הכול, לא חשבתי על הדין, על הזיכרון, על הפעימות והקול הגדול שבא לבלבל את השטן.
בימים אלו אני מבקש להתבונן בארכיטיפים הקמאים האלו, בלא־מודע הקולקטיבי שלנו, כאדם מבוגר המביט בציוריו אשר צייר בעודו ילד; קורא בהם את חלומותיו ופחדיו.
אז, כשבנינו בית בובות בירושלים, שהמלוכה הייתה שלנו ודימינו שיש לנו אלוהים רק שלנו, שכל העמים יום אחד יכירו. כך ישבנו וציירנו. מגילות, ספרים, חזונות.
הנפש מרחיקה אותי מכל העברית והארמית הנגועה בהדר קדוש ונשגב. אך קדוש ונשגב הוא מה שחשנו אז מול צבעי הגואש.
תהיתי, מתי נפסיק לפחד מפנטזיית הילדות ונתחיל לנתח אותה כבוגרים, ביד אמיצה, חפה מפחד ומטראומה?
בקשה גדולה ביקשתי מעצמי.
עם כל רטט של התפעמות – מושלך משפט קשה אל החדר; “הפוסק ממשנתו מאכילין אותו גחלי רתמים”. ליבי קופא, מנסה להיחלץ, כמו חבר של זוג שרבים כל הזמן והוא מנסה להיחלץ מתפקיד המגשר.
אבל אני לא חבר של אף אחד.
לא של הפרושי המתנדנד ומשנן משנה כשלמולו סנה יבש, בוער באור השמש ובהדרת קוציו, והוא אינו מרשה לעצמו להתפעל מתמונה של צימאון.
לא של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שרואה בכל גלגל עגלה גלגל מרכבה עליונה, והכול חולפין אצלו בשערי הרחמים והזכות.
אם אתייחס לברכות שלהם – אזדקק לקללתם.
אני הולך אל הספר כהולך אל בדיקת דם. מה בדמי? מהן האותיות שהורישו לי אבותיי? סלילי המטען הגנטי שבו אני כלוא – מה הוא אומר?
העתיד זורח לפניי, חף מכל זיקה, והקשר מושך אותי אל שמיים חדשים ואל ארץ חדשה. אך דמי הגועש בי את הדרך אל העתיד ההוא מזוהם בעבר שבו רצחו תינוקות במצוות האלוהים, ודקרו זוג אוהבים במעשה אהבתם בשל קנאה להתבוללות.
דמי מזוהם ומקושט בכל הטוב והרע, אלו הלוחות שלי, האשברם? מניסיון העבר הם שבים ובאים, לובשים צורה חדשה ובם אותן אותיות לוחשות באש; כל המים שאשפוך על הלוחות לא יכבו אותן.
בראש השנה הזה אלך איתם, ועם העתיד שלא חייב מאום לכלום ובכך כוחו הגדול, המהפנט את העבר בכישופי הלא־נודע.
אעשה מרווח לנפש, להיזכר בה. לסגור פרק, לפתוח חדש. אני אתן את הדין.
היה אלוהים בליבי, והיה לו גם כיסא. כיסאו נותר מיותם ומוזר, מלא ריקבון ותפילות בלות, כזבים ורעיונות טרופים בהזיות גדלות.
איני עסוק עוד באלוהים, אין זה תפקידי. ביום זה אני מסדר את הכיסא, יושב עליו, מדמיין מה היה עושה אותו אהוב נעורים בגווייתי הנמחצת בין כל הכוחות הללו, המשתוללים בעולם.
ועם הדמיון הזה אני הולך במחשבה גמורה שהוא דמיון, אך עם דמיון בונים סיפור, ואני רוצה חיים שהם סיפור, לא פסק דין משפטי מנומק.
הרוח באה אליי, כן, הרוח הזאת, שבאה ליחזקאל וישעיהו, על אדמה זו ממש.
הרוח באה אליי, מלטפת את שיערי בדרכה המיוחדת בעונה זו של השנה, שמה ללעג את כל הקדמונים, כמו שתשים ללעג את דבריי. היא רוח ואני ים, תמיד אהיה גלים.
