התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

אוצרות יהודיים? – על הסדרה “יהלומים” בנטפליקס

יענקי גולדברג

יש משהו מדליק בהיחשפות לתכנים שרחוקים לכאורה מחיי היום יום, בספרים, סרטים ובכלל. תחושת הריחוק או הזרות מצטמצמת ככל שההיכרות מתמשכת ומעמיקה, והקודים המסתוריים במבט ראשון אט אט מתבהרים ונותנים מקום ללמידה והתרחבות.

כך, ריאליטי נועז על מערכות יחסים פתוחות בבריטניה יכול להחכים אותנו על הטקטיקות הנסתרות של מערכות יחסים, וסדרת טבע, שתתחקה אחרי עדרי פילים בסוואנה האפריקאית, יכולה להעביר אותנו שיעור מפתיע בהבעת רגשות.

הדוגמאות האלו אינן מקריות. אלו תקצירים של שתי סדרות שצפיתי בהן לאחרונה, ממש לפני הצפייה בסדרה “יהלומים” שכבר ארחיב עליה, אבל קודם כול – השורה התחתונה: מוזר ומאכזב שדווקא סדרה שמתעסקת בחרדים וביוצאים מהחברה החרדית לא רק שלא הצליחה ללמד אותי – חרדי לשעבר – דבר אלא גם גרמה לי להרגיש, בעיקר, שהיא עושה כל מהלך אפשרי כדי שאצא ממנה בתחושה של בזבוז זמן מוחלט.

הסדרה יהלומים (Rough Diamonds) עלתה בנטפליקס בהפקה משותפת ישראלית-בלגית, והיא מתמקדת במשפחת וולפסון החרדית באנטוורפן ובעסקי היהלומים שלה. העלילה נפתחת בהתאבדותו של יאנקי, הבן הצעיר שהסתבך בענייני כספים והשאיר את המשפחה להתמודד עם ה”בושות” והעניינים הלא פתורים, לצד החיכוכים הפנימיים שכעת צפים ועולים.

רגע לפני ההלוויה מופיע נח, האח שעזב לפני כ-15 שנים ועבר לחיות בלונדון. הוא מגיע עם בנו טומי ומחליט להישאר לתקופה כדי לנסות להציל את העסק המשפחתי. אם בהתחלה יש מי שמנסה להקשיח את ליבו או סתם להיות מופתע מהנוכחות החדשה, הרי שמהר מאוד (מהר מדי לטעמי) – בעיקר הודות לפתרונות היצירתיים שהוא מביא איתו – נח משתלב יותר ויותר בנוף. בהתחלה הוא נתפס כדמות המושיע, שכן גם כשנדמה שכבר אין מה לעשות הוא תמיד ישלוף משהו מהכובע. אבל השפנים כוללים צעדים לא אלגנטיים שמסתבכים ומבהירים שגם למלאך הגואל יש מגבלות.

הסדרה, שכוללת דיאלוגים ביידיש ובפלמית ורושמת הצלחה לפחות בכל מה שקשור לתיעודיות של העולם החרדי והליכותיו, בוחרת לשקף דרך העולם הסבוך של תעשיית היהלומים את מערכת היחסים בין המשפחה החרדית לנח שנעלם, הותיר אחריו לא מעט משקעים ועכשיו חזר. “אלוהים לקח לך בן אחד והחזיר לך בן אחר”, אומרת האם לאב בניסיון לרצות אותו ולשכנעו לקבל את הבן בחזרה (השחקנית הישראלית יונה אליאן לצד דודו פישר בתפקידים נהדרים. בכלל, בדומה לסדרות “חרדיות” אחרות, יש משהו בגיל שעושה טוב לשחקנים שצריכים לדבר יידיש ולחבוש שטריימל/מטפחת), אבל האב לא כל כך מקשיב ומבכר להתמקד בנכדו החדש, טומי, אולי ממנו עוד תבוא ישועה.

יהלומים לא מסתפקת בניסיון לשדך בין דרמת פשע לסיפור משפחתי, והיא דוחפת פנימה לא מעט אלמנטים שאמורים להוסיף נופך ועומק אך בפועל מייצרים תסבוכת נוספת. מרומן חדש/ישן בין נח לגילה, האלמנה הטרייה (שהייתה ארוסתו בעבר) ועד שמועות על נטיות “הפוכות” של אחד מבני המשפחה ועוד ועוד. במקום להתמקד במורכבות הרגשית שתאפשר לנו להתחבר לדמויות, הסדרה בוחרת לזרוק עוד ועוד פתיונות בתקווה שמשהו יתפוס. סל הערכים של העלילה מתפקע מרעיונות, אנלוגיות ומסרים, וזו בדיוק נקודת התורפה שלה. ממשפחתיות בכלל ויחסי אב ובנו בפרט ועד המעבר החמקמק בין ערכים מקודשים לאינטרסים אישיים – כל הכותרות הנכונות מופיעות, נותנות את השואו שלהן לרגע ונבלעות מהר מאוד בדרך לכותרת הבאה.

בשונה מ”שטיסל” המוערכת, שחינניותה נבעה דווקא בשל חוסר חנפנותה, כמו גם המיני סדרה “המורדת” שעלתה בנטפליקס לפני כמה שנים והיטיבה להצטמצם ולתאר את התהליך האישי של אסתר בת ה-19 (שירה האס) שברחה לברלין מהקהילה של חסידות סאטמר – במקרה של “יהלומים” בולטת ההתפזרות שלא מאפשרת לשום עומק רגשי להיווצר. בדומה לשוק היהלומים הקשוח, שלא מותיר מקום לתחושות, כך גם הטיפול בדמויות האנושיות ובתהליכים האישיים שעוברים עליהן לא צולח את שלב הסמליות ונותר פלקטי וחלול. זה לא רק עניין של יוצרים שלהבדיל מהסדרות הנ”ל לא באו מהעולם החרדי, זו עצלנות תסריטאית שמתחילה בלא לומר שום דבר מקורי על קהילה ייחודית וספציפית, וזולגת להחלטות שרירותיות ופתרונות גסים לדילמות מורכבות. לא חייבים להפיק מכל סדרה שיעור לחיים, אבל תחושת חוסר המאמץ הכללית לא מאפשרת גם סתם להתרווח וליהנות.

ההתוודעות לחייו של נח מתווכת בעיקר דרך ההתמודדות של הסובבים אותו מול דמות שנותרת כמעט אנמית. הוא פשוט מופיע כעובדה מוגמרת שאין לערער אחריה. האם הוא זועם על אביו שעדיין מתנכר לו ומטיח בו גם ברגעים הקשים: “אתה עלה ברוח. חשבתי שתירש אותי. אדם כמוך יכול להביא רק לתוהו ובוהו”? ובכלל, האם יש משהו שהוא למד/הבין/מתחרט עליו אחרי 15 שנה של נתק? זה בסדר להתמודד עם אירוע בסדר גודל שכזה דרך הדחקה מוחלטת, אבל בשביל זה בטח שלא צריך שמונה פרקים, דמויות ועלילות משנה ואינסוף מבטי סרק.

הרגעים הנדירים שמדגישים את הפוטנציאל המפוספס אלו האתנחתות שבהן התעלולים התסריטאים לא מנסים לכפות את עצמם על הדמויות שמופיעות ללא שום ניסיון לשנות או לתקן משהו. למשל, המתח הרגשי והמיני שמצטבר בין נח לאלמנה ומצליח להעביר את הסיטואציה המורכבת שהיא נתונה בו, או רגעי המשבר של אלי, האח הגדול שבשלב מסוים מפנים את כובד האחריות והמשמעויות של פעולותיו.

באופן שונה מהדמויות שלה, שנופלות וחוטאות ונשברות, הסדרה עצמה מקפידה לשמור על שמרנות לחומרא שלא חורגת מתבניות מהודקות; שאולי משרתות את האלגוריתם של נטפליקס אבל לא את הצופים ששוב יגלו, מאוחר מדי, שהם קיבלו יהלומים בשק.

 

תרבות / ביקורת טלוויזיה
29/12/2023

מאמרים נוספים

אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס


יצירה יוצאת לעולם - טור אורח


פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע


נהר לֵתֶה


ככלות הכול, לבדו


מסכת יציאה


דילוג לתוכן