אֲנִי לֹא שָׁוָה

פרשת בראשית. כמה כאב ופחד גרמה לי, ואיך כל זה נהפך לתיעוב עמוק.

גם את פרשות כי תצא ותזריע אני שונאת. ועוד כמה. אבל הכי הכי – את בראשית.

בראשית היא מקור ההאשמה הקולקטיבית “הכל בגללך!” והיא מקור העונש הקולקטיבי; צער ההריון והלידה, הווסת והבתולין, ומעל לכל, “והוא ימשול בך”.

למה?

כי לפני 5780 שנה מישהי אכלה משהו אסור.

מה זה קשור אליי?!

המישהי הזאת היתה נקבה. האשה הראשונה בתבל. היא בוודאי חטאה מחמת ניקביותה (עובדה. הגבר שאיתה לא חטא!!), ולכן נענשה בניקביותה. גם את נקבה, לכן גם את קשורה לזה, כמו כל הנשים בעולם, בכל הדורות!

ואין מה להתווכח. אין מה להצטדק. שום דבר שאגיד לא יסלק ממני את ההאשמה הכבדה הזאת!!! אני לא יכולה להביא שום הוכחה לחפותי. שום ראיה. שום אליבי.

בראשית מטיחה בי; “את כיבית נרו של עולם!!! את שפכת דמו. את קלקלת חלתו. בעטייך ירד מוות לעולם!!!”

בראשית אומרת, שנבראתי לכתחילה כטפלה, רק על מנת להיות עזר ולשמש את הגבר שהוא תכלית בריאת העולם. בראשית אומרת, שבבריאתי ירד לעולם גם השטן. כח הפיתוי. המכשול. גשר המעבר מסיטרא דקדושה אל סיטרא אחרא.

אני קוראת, והסיפור הזה נשמע לי הזוי. לא הוגן. מרושע.

חז”ל אומרים שחווה לא שמעה באוזניה את הציווי אלא רק מבעלה שהוסיף ואמר שאסור לנגוע, ולכן חטאה. והוא ששמע, לא רק התפתה בגללה ככישלון חד פעמי, אלא הצהיר כוונות במודע “אכלתי ואוכל!” ואף על פי כן, היא יותר אשמה ממנו. לכן נענשה בגופה.

וכל הסיפור הזה נשמע כאילו כך רצה הבורא מלכתחילה, והוא כיוון אותם לחטא. כמו מורה שהבטיח טיול ונמלך בדעתו, אך אינו יכול להפר הבטחתו ללא סיבה. וכשאחד התלמידים מתחצף מעט, הוא עט על זה כמוצא שלל רב -“הנה סיבה לבטל!!”- ומבטל לכולם את הטיול…

פעם האמנתי שזה לא סיפור שהומצא על ידי בני אדם, אלא זו אמת התורה, וכך אמנם קרה הכל במציאות.

ועמוק בלב, במקום שחור שנגמרות בו המילים, הרגשתי כאילו אלוהים נותן לי סטירת לחי מביישת ומשפילה, על לא עוול בכפי. וזה היה כלכך מאיים. מבלבל. מטלטל.

ניסיתי להבין – עוד לפני שהיו בי אומץ ומודעות לעשות את זה בצורה גלויה וישירה- איפה הצדק? למה (המילה ‘למה’ כאן היא גם במשמעות של ‘מדוע’ וגם במשמעות של ‘לשם איזו תכלית’) הושת עונש כזה חמור על כל הנשים בעולם, במשך כל ההיסטוריה? איך ייתכן שיש כלכך הרבה סבל נשי, והכל בגלל חטא אחד כזה של אשה ספציפית.

וגם העיקה עליי התמיהה בקשר למהות העונש- מה זה אומר, מה אפשר ללמוד מכך, שהעונשים הם בניקביותי.

הלא השם יכל לקלל ולהכות את חווה ובנותיה באף. באוזניים. בכל איבר אחר. אבל בחר להכותנו דווקא בתחנות במעגל החיים הנשי-המיני, ובאיברי הניקביות שלנו; ווסת, בתולין, הריון, לידה… בכולם יש פחד, כאב, דם, בושה, טומאה.

מה זה אומר? מה השם רוצה לרמוז בזה? האם נשיות היא דבר מקולל? נחות? דבר שראוי להתבייש בו?

רבניות של הדור הזה מדברות על נשיות כדבר חיובי (ואף נעלה!). מקור לגאווה, שמחה והנאה.

כיצד???

כיצד אהיה שלמה וגאה ושמחה בנשיותי, וכיצד איהנה ממיניותי, אם אני נושאת על גבי אשמה כל כך גדולה, תחושות כל כך כבדות של נידוי וביזוי?

אם רק הייתי יכולה לומר- ‘אנשים רשעים אומרים על נשים דברים איומים’. אבל כביכול משתמע מבראשית, שזה אלוהים בכבודו ובעצמו!

אם רק הייתי יכולה לומר- ‘רק חווה חטאה ורק היא אשמה’. אבל אומרים שבכל הנשים יש ניצוצות מנשמת חווה כי היתה האשה הראשונה בתבל.

הייתי יכולה לסבול את החולשה והצער שבהריון, או את הפחד והכאב של הלידה, או את הסרבול והטרחה סביב הווסת, אם הייתי מתייחסת אליהם כאל אירועים פיזיולוגיים ביולוגיים גרידא. אבל מהדהד לי בראש ובלב קולו הרועם של אלוהים אומר את כל זה כקללות, כעונשים.

איך אוכיח שלא חטאתי?! אלוהים אומר שכן!!!

והקללה הגדולה מכולן, “והוא ימשול בך”. מי יודע כמה נשים לאורך ההיסטוריה בכל רחבי תבל- הושפלו, הודרו, הוגבלו, הושתקו, הוכו, נאנסו ואף נרצחו- בהשראת הפסוק המרושע הזה (שמופיע בוריאציות שונות בכל הדתות המונואיסטיות הגדולות)?!

כמה הדחקתי והכחשתי. כמה התביישתי. כמה שנאתי את עצמי על שאני שונאת.

שונאת את עצמי. את הנשיות שלי. בזה לה. מרגישה רעה וקטנה וטיפשה ואשמה וחוטאת ומסוכנת וראויה לסבל גופני ונפשי ולמשילת איש עליי.

כמה הפריעו לי המחשבות הללו להנות מחיי אישות. כמעט בלתי אפשרי לזרום בשמחה ובהנאה עם מה שקורה בחלק התחתון של הגוף, כאשר בחלק העליון יש כלכך הרבה מתח, בושה, חרדה, אשמה, עלבון, עליבות, נחיתות.

גם לפני שהגדרתי במילים את כל זה, בתת המודע שלי שכנה תובנה שהניקביות שלי מקוללת על ידי אלוהים. כמו תבן בין התבואה, גם היא לא רצויה לכתחילה. נקביותי היא דבר רע שנצרך לעולם. כמו השטן. היא הביאה לעולם מריבה ועצב. בגללה גורשנו מגן העדן ובאו עלינו המוות, העוני, המחלות, המלחמות, העוונות, הסבל והייסורים. לכן האיש שאיתי, מברך את אלוהים בשם ומלכות מידי בוקר על החסד שגמל עימו בכך שלא עשהו אשה.

זה נמצא בתת מודע ובמודע. כל הזמן שם. אפילו בעמידה ליד גבר בתור לקופה בחנות. ‘הוא שווה יותר ממני’. אם הוא ואני נופלים לבור ואפשר להציל רק אחד, לא מצילים את הצדיק או המוסרי מבין שנינו, אלא אותו. כי הוא זכר. בגימטריא ברכה. שלום בא לעולם בלידתו, לכן הכל שמחים בו.

בראשית. כאן הכל מתחיל. ילד בן 5 כבר לומד את ההיררכיה. בהתחלה לומדים את זה מהר, עוברים על זה וממשיכים הלאה. אפילו הבנות לא שמות לב. אבל מגיע גיל שבו ילדה מבינה שהיא סוג ב. היא כבר קוראת ונתקלת פה ושם בציטוטים מתמיהים. משדרים לה שלא יפה לשאול על זה, אז השאלה צועקת את עצמה רק בלחש, בלב – “הייתכן?!”

אני מסתכלת על בנותיי הקטנות. אסתי ודבורי. כעת הן שמחות בשלימות. מרגישות אהובות ורצויות…

אבל גם אם נתאמץ ‘להתמקד בטוב’ של התורה כלפי נשים, יגיע יום שהן תתוודענה לצד השלילי בנושא מעמד האשה בתורה, ודברים יחלחלו אליהן…

אולי הן ירגישו שפלות ובזויות (‘משתנת כבהמה’, ‘חמת מלא צואה ופיה מלא דם’), מלאות חסרונות כרימון (פטפטניות, יצאניות, גנביות, שחצניות, קנאיות, אין לסמוך על דבריהן), דחויות וטפשות (‘דעתן קלה’, ‘ישרפו ד”ת ואל יימסרו להן’), הן ירגישו שערכן נקבע תמיד לפי ייחוס לגבר כלשהו (אבא/בעל), ולמיניותן יש משקל מכריע במעמדן (‘בתולה מאתיים בעולה מנה’, בעילה היא אחת מדרכי הקניין שמחיל את בעלות האיש עליה, ובכלל – המושגים של בתולין, נישואין, גירושין, עגינות, ייבום, אינוס, פילגשות, פוליגמיה וכו’), הן תראינה את ההגדרה לאשה כשרה (עושה רצון בעלה, לאו דווקא אם וכאשר הוא יותר צודק או צדיק או חכם או מוסרי, אלא גם כשהוא טיפש ורע ורשע, רק מפני שהוא זכר).

אני רוצה לחבק אותן ולעצום להן את העיניים. להגן עליהן מחמת זעמו של אלוהים (?) המשתלח. ולומר: בנות יקרות, אהובות ומתוקות שלי. אל תיראו. אל תדעו. אל תרגישו.

מי יודע מה זה יעשה להן. כיצד תוכלנה להמשיך להרגיש בעלות ערך וחשיבות כשתיחשפנה לכל זה? מה אענה להן כשתשאלנה אותי- “למה ניגרע..?”

והכל מתחיל עכשיו. בראשית.

בראשית. כמה בכיתי בגללה. כמה דיסוננס יצרה בנפשי!! כמה בילבול ותימהון. תחושת חוסר אונים. חידלון אישים. שפלות. הרגשה שאני רעה ואין לי יכולת לשנות את זה. כך זה מעצם היותי, ובלי קשר למהותי האישית הייחודית בהתאם לעבודת המידות שלי.

בראשית.

עכשיו, קריאתה כבר לא גורמת לי להרגיש בושה או אשמה. רק תיעוב. כעס.

איך, לעזאזל, המציאו בני אדם דברים כאלה נוראיים בשם אלוהים??? הלא ודאי המציאות הביולוגית והחברתית קדמה לכתיבת התורה. אני חושבת שמחברי התורה (שכנראה מאוד פחדו מהמשיכה העצומה שיש לגברים כלפי נשים, שבמידה מסויימת אולי היא עלולה להיות הרסנית בפוטנציאל) ראו שיש לאשה צער סביב הריון ולידה וכו’, ואז קישרו ואמרו שזה מחמת חטא קדמון.

בבדיחותא, אני משווה ואומרת, שאולי אם היום הייתי ממציאה תורה, הייתי כותבת בה, שלגברים יש כאבי אשכים או זקפת בוקר בגלל שלפני 10,000 שנה אדם הראשון גרבץ ליד אשתו וזה הגעיל אותה, ולכן אלוהים העניש אותו ואת בניו אחריו…

משאיבדתי את האמונה, איבדתי את כל מקורות האינפורמציה שהיו לי על אלוהים. היום, אני לא יודעת אם יש או אין אלוהים, ואם יש- מה ומי הוא, איפה הוא, מה הוא רוצה…

אבל יש בי קול שתובע: אלוהים, (אם אתה קיים) היאך שתקת כל השנים, והשארת אותנו בטעותנו, ולא הבאת מבול לשטוף את האכזריות הזאת, ולא הורדת מהר סיני ציווי למחות את הרוע הזה??

בראשית.

ברא אלוהים?

ציור: חוה ואדם, לוקאס קראנאך האב, שנת 1520, גודל: 73 × 27.5