אז איך נראים מילואים של יוצא בשאלה?
כנראה שבדיוק כמו של כל אחד אחר במילואים, לפחות כלפי חוץ.
עברו יותר מ-20 שנה מאז עזבתי את הישיבה, ביטלתי את דחיית השירות שלי, התגייסתי, יצאתי לקצונה, התקדמתי, וכיום אני רס”ן (רב סרן) במילואים, עם המבט קדימה לסא”ל (סגן אלוף).
בשבת השחורה הארורה – שמחת תורה, שמיני עצרת, או איך שלא נקרא לה – כשעתיים-שלוש אחרי האזעקה הראשונה, כבר הייתי על מדים ברכב, אחרי השיחה הצפויה מהמפקד שלי, ואחרי שעצרתי בצומת נידח לאסוף שני טרמפיסטים על מדים, עם תיקים ענקיים, כלי נשק ענקיים, פאות ענקיות וכיפות ענקיות.
זה לא נראה מוזר אפילו לא לרגע, גם לא איך הם הגיעו בשבת בבוקר לחור שממנו אספתי אותם. הם מאמינים שאלוהים ינצח עבורנו את המלחמה, אני מאמין שכוחי ועוצם ידי וגו’.
אבל זה לא משנה, כי שלושתנו מעוניינים באותו סוף למצב הזה, ונעשה הכול לשם כך.
בחמ”ל שלי – מילואימניקיות ומילואימניקים שאני מכיר בטווחי זמן ובגילים משתנים, יש כאלו שזו הפעם הראשונה שהם פה איתנו, ויש כאלו שאני מכיר כבר יותר מעשור; יש כאלו שזו הקריאה הראשונה שלהם למילואים, שהשתחררו לפני פחות משנה, ויש כאלו שחתמו התנדבות והשאירו בבית נכדים. ויש אפילו חבר ילדות שלי, מהקהילה ומבית הכנסת, הבן של הרב של ההורים שלי… כן, הוא חרדי על מלא ואח על מלא. אבל הוא חריג (לטובה, לדעתי) ולא משקף.
היחידה שלנו מלאה בכל טוב, כיפות מכל הסוגים, הגדלים והצבעים, סמולנים יפי נפש כמוני, ביביסטים, רק לא ביבי, דרוזים. גברים ונשים שעד לפני רגע היו בהפגנות, במדרכות מנוגדות, אבל עם אותו הדגל.
בצבא אסור לדבר פוליטיקה. נו, באמת. גם אסור להכניס פיצוחים לחמ”ל. אז אסור… מדברים בקטנה, ובשונה מכל סיטואציה אחרת, מכבדים, מקשיבים – גם אם ממש לא מסכימים.
מדי פעם אני מזכיר שאסור, או מבקש שלא, כשאני מרגיש שזה מתקרב לגבול של ויכוח אמוציונלי מדי, או כשזה עלול לפגוע בלכידות שלנו. לא כולם חייבים להיות חברים, אבל כן חייבת להיות מכונה שעובדת ומורכבת מסך כולנו.
ולפעמים (די הרבה בימים האחרונים), בטלוויזיה בפינה – היא פועלת ללא קול – עולות ההודעות הכתומות על אזעקות בערים וביישובים בארץ, וכולם משתתקים, חושבים על אלו שהותרנו בבית, ביקום המקביל שקוראים לו אזרחות; אהוב, אהובה, הורים, ילדים, נכדים ואחים. מי שהאזעקות באזור שלו מתקשר בדאגה ליקיריו.
מדי פעם אני שומע על נס שנעשה לזה שניצל מפה, ולמשפחה פה, ולחייל ההוא, והקרביים שלי מתהפכים. באמת? זה האלוהים שלכם? ששמר על ההוא שעשה ככה, אבל הרג באכזריות בלתי נתפסת 1,400 אחרים? בואו לא ניכנס לזה בכלל… אני משתדל לשמור את המחשבות האלו לעצמי, הדברים שאגיד הרי לא יועילו ולא ישנו את דעתו של אף אחד.
אחד פה מתעקש בתחילת כל משמרת לקרוא פרק תהילים ואיזו תפילה ו”מישביירך” קטן. זה ממש לא מפריע לחילונים בקבוצה, אבל מביך חלק מהדתיים שחשים שאולי הם כופים עלינו (כן, היה יותר נעים לו שאלתם מראש, בוודאות היינו מסכימים – אבל היה יותר נעים). מצד שני, החילונים מזמינים אוכל בכל שעה, ובכל יום, ענייני הכשרות לא בהכרח רלוונטיים לכולם, אבל זה ממש לא מפריע לדתיים (כמובן, לא בכלים של הצבא). עם זאת, חלק מהחילונים מרגישים איזו אי-נוחות, אפילו שלדתיים זה ממש לא מפריע.
פעם ב– יוצאים הביתה, ואז הכול מוזר… כמו נחיתה לכוכב אחר. חנויות פתוחות? האנשים האלו בכלל לא לבושים בירוק? מסתבר שיש מלא ערים ויישובים שכלל לא פונו, הרבה זמן לא ראינו כאלו… גם כשנמצאים במרכז ה”בטוח” הראש כל הזמן במשימות הצבאיות.
ויש גם את השבתות. בימי שישי אפשר למצוא בכל פינה את הדף עם דברי רב הפיקוד לאותה שבת. איזה אזכור של פרשת השבוע, וקישור למלחמה ולמצב הנוכחי (כמו בכל דבר תוירה מה שלא מתחבר ישר, מתחבר עם קצת יכולת אלתור אקרובטית), ואז פסק הלכה שמנסה להבהיר מה אסור ומה מותר בשבת בשעת חירום (רמז: מה שחירום מותר, על האש אסור).
בשבתות – כולם באים לקראת כולם.
בהתחלה כולם ניסו לבוא לקראת חובשי הכיפות ולהתחשב בהם, כי הרי אם יש להם משמרת בשבת, זה לא שהם באמת יכולים לקפוץ לאנשהו בין לבין. ואחרי חודש, כשתופסים שהסיפור הזה כנראה ייקח זמן ונעביר לא מעט שבתות, החבר’ה הדתיים מבינים שהחילונים ביננו פחות בעניין של בתי כנסת ושלשידעס, אבל עדיין ישמחו לראות את המשפחות ביום שהוא לא יום עבודה או לימודים.
“יחד ננצח” הופך ל”יחד נסתדר” וחוזר ל”יחד ננצח”.
