“על אלה אני בוכייה עיני עיני ירדה מים כי אין מנחם לה”
הוא התקשר אליי אחרי שבמשך שלשה שבועות היה בבטן הספינה. “הקפיצו אותנו בשבת על הבוקר, ראיתי איזה משהו, שמחבלים נכנסו…” הוא סיפר שהיה ללא טלפון כל הזמן הזה ושמדי פעם המפקדים עדכנו אותם מעט ממה שקורה. “הוציאו אותנו הביתה הבוקר. מייד נרדמתי עד עכשיו. תגיד,” הוא שואל אותי: “זה נכון?”
ואני עם עצמי חושב – מה לענות? מה לומר לו?
שלשה שבועות של טירוף, מחבלים נכנסו, טבחו ורצחו מכל הבא ליד, מלחמה פרצה, המדינה בכאוס, בכל כך הרבה בתים נהרגו בני משפחה, אפילו משפחות שלמות. גם אנחנו איבדנו 16 מחברינו.
זה נכון?
בכל יום מתפרסם סיפור זוועה חדש, אין יום שבו אני לא בוכה, בכל פעם מסיבה אחרת, מדברים אוויליים. יום אחד שמעתי ברדיו שהופעלה אזעקה בכפר עזה, והשדרן הוסיף: “מי שנשאר שם נא להיכנס למרחב מוגן…” ואני, באמצע הנסיעה, פרצתי בבכי. ולא בגלל שזמן הדיבור של השדרן לא מספיק בשביל להיכנס למרחב המוגן.
זה נכון?
בבסיס אצלנו יש תרגולי בטיחות. בין היתר, במקרה של התקפת טילים אנו נדרשים להיכנס למרחב מוגן. אני לא מסוגל להיכנס, ואני נכנס, ויחד איתי נכנסות כל תמונות הזוועה וגם הסיוטים ממרחבים מוגנים שבשבועות האחרונים הפכו למלכודות מוות.
זה נכון?
מה אספר לו? שאני מתעורר בבסיס בבהלה שחדרו אלינו ואין מי שיעצור אותם? שאני נדרש לדבר עם מאות יוצאים על מוות ושעליהם לבחור את אופן הקבורה שלהם?
זה נכון?
בעצב אני עונה לו: “אכן, זה נכון.” ההמשך הוא שתיקה. ואז הוא מספר לי על תחושת האשמה שמלווה אותו, שהוא, כחייל קרבי, לא היה באירוע, ולמה לא התגייס לגולני או גבעתי.
***
יום הזיכרון 2014. אני חייל צעיר שזה עתה התגייס. אני מבין שיש משמעות ליום הזה ומביט סביב, ימין ושמאל, ואין לי מכר או דמות מזוהה שאני יכול להתחבר אליהם. מדינה שלמה מתאבלת, כל אחד מספר על קרוב שנפל בזמן מלחמה או בשירות, ואני יושב ושותק. לא מצליח להתחבר.
ב-7/10/2023 השתנה עולמי. 16 מאנשי קהילתי, חלקם הכרתי וחלקם אף ליוויתי בשנה האחרונה, הצטרפו לרשימת השכול הארורה. לוחמים ואזרחים נפלו. ואני מסתכל על המחיר ועל המלחמות של השנה האחרונה. הסכם של קשר דם נחתם עם המדינה. כשאר, הדם שלנו מתערבב עם דם הקדושים, וצבעם זהה.
“וייקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך וייתן איש בתרו לקראת רעהו”
ברית בין הבתרים, כשל אברהם אבינו, נכתבה מחדש בין יוצאי החברה החרדית למדינת ישראל.
כבר יותר מעשור שאני נלחם על כך שיראו את היוצאים, שיבינו שהם נוכחים, מתגייסים, משתלבים ומנסים להיות חלק ממדינה ישראל; במשך 10 שנים הקדשתי מאות שעות כדי להסביר שאנחנו קיימים, ואין כמעט אוזן קשבת. מ-7/10 אנחנו מככבים ברשימות, מספר בלתי נתפס של נופלים ביחס לקבוצה שאין לה מקום במדינה, ואף את ההנצחה רוצים לקחת מאיתנו. פרחים טהורים, שבחרו בדרך אמיצה עמדו בקשיים שאף אחד לא יוכל להבין – נפלו בפני כדורי המרצחים.
אימו של אחד הנופלים סיפרה שבנה רצה להתגייס ליחידה קרבית מיוחדת בצה”ל, וסורב. כך הגיע למשטרה, שם היו קשובים והחליטו לשלבו בהתאם לפוטנציאל הרב שלו והוא אכן שובץ ליחידה מיוחדת. הוא נלחם בגבורה, הציל עשרות אנשים, ונהרג בשדה הקרב.
שנים עברו מאז היציאה, והקושי עוד קיים והם עדיין נלחמים. אני רואה זאת בעיניי, יום יום הם נלחמים בשביל להגיע לפסגה, למובחר ביותר, ומשלמים על כך מחיר כבד. הצבא עושה קולות של הבנה, המדינה עושה קולות של התעלמות, ואנו נמצאים בתווך – נלחמים בשביל לעבור, הדם הזורם באמצע הוא של אחינו ואחיותינו אשר כדורי המרצחים ביתרו את גופם כדי להוכיח שאנחנו חלק מהמדינה, חלק בלתי נפרד. ביום הזיכון 2024 כבר יהיה יותר מדי על מי לבכות.
“בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים”
אני רוצה להביא רוח של תקווה, גם אם קלושה. אומנם קשה לומר שהמדינה תראה בנו חלק, אבל אני יודע שדברים השתנו. ב-2014, במהלך “צוק איתן”, המשמרות היומיות שלי היו יותר מ-12 שעות. הייתי יוצא מהמשמרת רק כדי לגלות שאף אחד לא חיפש אותי, לא התקשר אליי ולא שאל בשלומי. הייתי חוזר לבית החייל, דואג לעצמי וחוזר למחרת לבסיס.
זה השתנה. מתוך אדי האפר קמה לה קהילה אשר שמה לנגד עיניה לדאוג לכל אחד ואחת מבניה ובנותיה: לאתר מקומות אירוח, לשמור על קשר ולהתעניין, לברר מה הצרכים המדויקים – כל מה שצריך כי אנשים אחים אנחנו, וזו תקוותי היחידה בזמן הזה.
הכותב הוא סרן במיל’ ומנהל תוכנית “יוצאים לצבא” בארגון “יוצאים לשינוי”.
