הימים הנוראים תמיד היו נוראים בשבילי, סבלתי נורא.
להיות נכד של אדמו”ר שקהלו קטן, להתפלל בבית כנסת של חסידות בוטיק, אומר שכל אחד יכול לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים. מה שגרם לזה שמהר מאוד לימדתי את עצמי לסלסל בנוסח התפילה.
לשומע החיצוני נדמה שיש נוסח חסידי אחיד, אבל במבט מדוקדק, או נכון יותר, בשמיעה מדוקדקת, אפשר להבחין בדקויות ובשוני. בדיוק כמו החרדים עצמם.
תמיד אהבתי ללמוד נוסחים; סבא שלי הקליט את עצמו מתפלל בנוסח זידיטשוב; השגתי הקלטות ישנות של אדמו”ר מבוגר ששר בנוסח רופשיץ; התעקשתי ללמוד גם את נוסח ויזניץ – ולאט לאט הרחבתי את ידיעותיי בתחום.
אפרופו ויזניץ. המשפחה שלי במקור משתייכת לחסידות ויזניץ. לפני שנסעתי לחגים לסבא רבא שלי, ידעתי שאני חייב ללמוד את הנוסח של ויזניץ ואת הניגונים שלהם, כי אי אפשר לחגוג יחד חג שלם כל עוד לא מיישרים קו בניגונים ובנוסח התפילה.
בספרי החסידות מוסבר שההתעסקות בנוסחים חיונית כי הנוסח הוא לב ליבה של הכוונה בתפילה, שהרגש העמוק ביותר מובע בעזרת הנוסח, וכך הבכי מסתנכרן עם מילות התפילה ועם תוויו המוזיקליים של הנוסח. גם אני ניסיתי למצוא את הלב בנוסחים האלה, חשבתי שהרגשתי והכרתי אותם לעומק, כל תו וכל סלסול, אבל את הלב לא מצאתי.
אני יודע שלא כולם הרגישו כמוני, ראיתי שהאנשים סביבי בוכים בתפילה. הרי האר”י ז”ל אמר שמי שאינו בוכה בימים אלו, אין נשמתו טובה ושלמה. היו שבכו ב”מלכויות, זיכרונות, שופרות”, אחרים בכו בעת שהכהן הגדול היזה באצבעו אחת למעלה ושבע למטה, הכרתי מישהי שדפי ה”ונתנה תוקף” שלה היו ספוגים בדמעות, וכל זה בלי לדבר על תפילת כל נדרי.
אבל אני לא הצלחתי לבכות.
הלב של היה כל כך סתום וגס בתפילה, שייתכן שבכלל נולדתי בלי הפונקציה של רגש לדת. לקח שנים עד שהגעתי למסקנה הזאת. ולא, לא הרמתי ידיים במלחמה לפני שנאבקתי ממושכות.
מיום עומדי על דעתי עשיתי הכול כדי להתחבר לטקסי התפילה; גמעתי דפים של “בני יששכר” כהכנה לחג; רדפתי אחרי כל פיסת נייר, חוברת או קונטרס שעסק בעניין התפילה; אני זוכר את חוברות “החסידות” התכולות של רבי יצחק משה ארלנגר, את “שיחות התחזקות” של רבי צבי מאיר ואת “באר הפרשה” של מיילך בידרמן. קראתי בשקיקה כל מילה, אבל דבר מכל זה לא הדליק לי את הלב. את התסכול, לעומת זאת, אני זוכר עד היום. הייתי עומד בתפילת הלחש בבית הכנסת, מביט סביבי ורואה איך כולם מתנועעים וליבם יוצא לאלוהים, משתוקקים הם, נכספים, חלקם אף בוכים, ואני כלום. אבן קרה. ר’ חיים קנייבסקי בטח היה אומר שאכלתי פעם מזון שמטמטם את הלב.
האם יצא לכם אי פעם להכריח את עצמכם להרגיש? ניסתם לבכות מתוך החלטה? זו הרגשה גרועה הרבה יותר מלא להרגיש כלום, זה כמו להקיא אחרי שלא אכלת יומיים, הקיבה ריקה ואתה פולט את נשמתך החוצה. תחושה נוראית.
אז הייתי מנסה לכוון ולחשוב על הפירוש הפשוט של המילים, כי קראתי באחד הספרים החסידיים שזה המפתח לפתיחת הלב. נו, חוץ מזה שהמוח שלי ברח ל”מחשבות זרות” על משחקי מילים ותהיות על מילים מוזרות לא יצא מזה כלום. שום דבר לא חצה את המעבר מהמוח ללב, שום דבר מזה לא גרם לי להרגיש.
עד היום איני יודע אם הייתי כמו הילד שצועק שהמלך הוא עירום, שלמעשה הרגשתי בדיוק מה שכולם הרגישו, או נכון יותר לא הרגשתי כפי שכולם לא הרגישו, ורק אני הייתי נאמן מספיק לעצמי. או שאני היחיד שנולדתי נכה, נכה בלב. לא מסוגל להרגיש קרבת אלוהים. כל כך נכספתי לכסוף, השתוקקתי להשתוקק לאלוהים. האמינו לי שרציתי, אוי כמה רציתי. לבסוף התייאשתי, כי כמה אפשר לנסות.
בשנים האחרונות גיליתי שהלב שלי יודע טוב מאוד להרגיש. כשאני שומע את דוד לביא ואת תמר פילוסוף חולמים אחר השמש, כאשר אמיר דדון הולך נגד הרוח.
האם יצא לכם להשתוקק עם שיר של עידן רייכל? האם נתתם לפוליקר לחדור לכם ללב עם הקול המחוספס שלו? “סולם יעקב” שלו, למשל, זו תפילה קדושה, השתוקקות עצומה לאין סוף. הביצוע הקדוש של דיוויד דריימן ל-The sound of silence נוגע בי וגורם לי לכסוף ולהשתוקק, כמו שעשרות כל נדרי’ס לא גרמו לי.
לעולם לא אדע אם הרגשות שלי כיום נובעים משינוי רגשי שעברתי, או שיש בעיה מהותית בעצם הניסיון הדתי למסד רגש רוחני ולהכפיפו לריטואל. ניסיון שבהכרח גורם ללב להתפוגג בדרך. אני רק מקווה בשביל אלו שעדיין בבית כנסת שגם הם מצליחים להרגיש את מה שאני מרגיש היום.
