כבר כמה חודשים שהארץ רועשת בעקבות הצעת החוק שהגיש חבר הכנסת ושר המשפטים יריב לוין.
כבמטה קסמים נחלקה המדינה למחנה התומכים ברפורמה המשפטית ולמחנה המתנגדים להפיכה השיפוטית. נדמה כי באופן אבסורדי או אולי לא – מספר האנשים המביעים דעה נחרצת בעד או נגד הרפורמה עומד ביחס הפוך לאלה שבאמת קראו את הצעת החוק. מחמת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לכל מרכיבי ההצעה, לכן אפציר בכם להפעיל סקרנות בריאה ולקרוא אותה בעצמכם.
במאמר זה אתייחס לאחת הטענות המרכזיות נגד הרפורמה, זו המצטיירת כמחסום הבולט בין הצדדים. הטענה היא: שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ויצירת רוב לפוליטיקאים יגרום לפוליטיזציה של מערכת המשפט.
הטענה לפוליטיזציה של מערכת המשפט מועלית הן בנוגע לשלב בחירת השופטים – חשש שהשופטים ייבחרו בעקבות שיקולים לא ענייניים של הפוליטיקאים, הן בנוגע לשלבים שלאחר בחירת השופטים – חשש שהשופטים יחושו מחויבות כלפי אלו שמינו אותם והדבר ישפיע על שיקול דעתם בבואם לעשות דין ומשפט.
שלב הבחירה: הכנסת שיקולים שאינם מקצועיים בבחירת שופטי העליון
טענה זו נשענת על הנחת המוצא: פוליטיקאים תמיד יבחרו שופטים שמצדדים באג’נדה שלהם. לכן יש להעביר את הסמכות למינוי שופטים לשופטים ולאנשי מקצוע, כיוון שאלו יפעלו משיקולים מקצועיים בלבד.
הבה נבחן זאת ונשיב בכנות, האם אדם יכול לבחור בחירה כה משמעותית במנותק מהאידיאולוגיה שלו? מהחינוך שספג בבית הוריו? מתבנית נוף מולדתו? קחו לדוגמה את שלושת שופטי העליון המכהנים כיום בוועדה לבחירת שופטים: הנשיאה אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. שלושתם בעלי נטייה חזקה לצד הליברלי-אקטיביסטי של הסקאלה. האם הם לא יעדיפו שופט בצלמם?
ומה לגבי שני הנציגים הנוספים בוועדה, חברי לשכת עורכי הדין? הם הרי שואפים להתמנות לשופטים בבוא היום, וגם אם לא, הם הרי מתפרנסים מייצוג והופעה בפני אותם שופטים החברים בוועדה. האם יהיה זה כה מופרך לחשוב שהם יצטרפו לדעת השופטים בבואם לבחור שופטי עליון חדשים?
שלבי ה”אחרי” – התנהלות השופטים לאחר המינוי
כאמור, הטיעון הנוסף נגד רוב של פוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים מתייחס לחשש שהשופטים שימונו ירגישו מחויבים לפוליטיקאים שמינו אותם. אך ממה נפשך – אם הסיבה להשאיר את בחירת השופטים כפי שהיא נהוגה היום נובעת מכך שאנחנו סומכים על המקצועיות וחוסר משוא הפנים שלהם, אז כיצד נחשוד בהם בחוסר מקצועיות ובהתחשבות בדעת הפוליטיקאים שמינו אותם? היש שופטים שכל דרכיהם צדק ואמת וכאלה שלא?
נוסף על כך, הבה נפליג למחוזות ההשוואה: פוליטיקאים הרי אחראיים על מינויים רבים. המפכ”ל ממונה על ידי הממשלה בהמלצת השר לביטחון פנים; הרמטכ”ל ממונה על ידי הממשלה בהמלצת שר הביטחון; ראש השב”כ נבחר גם הוא באישור הממשלה ובהמלצת ראש הממשלה; ראש המוסד נבחר על ידי ראש הממשלה ללא צורך באישור הממשלה. האם יש מי שטוען שכל רשימת האישים המכובדים שהבאתי זה עתה מתנהלים תחת מחויבות כלפי אלו שמינו אותם ועל חשבון תפיסתם המקצועית? האם בתקופת רוני אלשיך, מינוי של ממשלת נתניהו, המשטרה לא חקרה את ראש הממשלה ואף המליצה להגיש נגדו כתב אישום? האם מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה מנע ממנו להגיש נגד נתניהו, ראש הממשלה שהוביל את מינויו, שלושה כתבי אישום? כל בעלי התפקידים הללו מקבלים את אמוננו שיפעלו על פי תפיסתם המקצועית, חרף העובדה שמונו על ידי פוליטיקאים – ושופטים שימונו באותה דרך, לא? עד כדי כך אנו חושדים בשופטים שיזנחו את הדין והצדק וירצו את אלה שמינו אותם?
נתון נוסף שיכול להוריד את מפלס החשש מפני המחויבות שירגישו השופטים לאלה שמינו אותם: מרגע שמונה שופט לבית המשפט העליון הוא מכהן שם עד הגיעו לגמלאות (גיל 70). האפשרות לפטר שופט אינה קיימת כמעט, כך שמרגע שמונה אין לו שום סיבה ליישר קו עם גחמות הממנה ושום איום לא מוטל עליו.
אסכם ואומר: הרפורמה באה לתקן כמה בלמים שיצאו מאיזון במתח שבין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. היה לי חשוב להצביע על רכיב אחד מהרפורמה, להוציא אותו מסערת ההפגנות, מהדורות החדשות ושאר המתלהמים ולבחון אותו בתנאי מעבדה. אני ממליץ לכל אחת ואחד להניח לרגע לכל האמוציות והפחדים, להשתיק את מוזיקת הרקע ולקרוא את הצעת החוק של יריב לוין, להשוותה למצב כיום ולהיווכח בעצמו האם כצעקתה. אולי זה לא יגרום לכם להסכים לרפורמה, אך אין ספק שפעולה כזו תצמצם את רדידות השיח ותעניק עומק אינטלקטואלי לדיון האידיאולוגי החשוב כל כך.
