יש המדמיינים את החופש מול הרים פוטוגניים, עם תפריט שבו הצד של המחירים לא רלוונטי, עם שמש במידה מדויקת וסקס מזדמן לפחות פעם בשבוע. יש כאלה שאוהבים לצרף גם ימי שופינג, אסקפיזם מסוגים שונים ועוד סקס ביום שלישי.
ויש את המחפשים לעבור מסע אל נבכי הנפש ולאתגר את עצמם גופנית ומנטלית דרך טיפוס בהרים ודרך סדנאות העצמה, קריאת ספרים, כתיבה ומה שביניהם. אנשים מסוג זה אינם צריכים בהכרח לטוס לארץ רחוקה אלא יכולים לפגוש זאת בביתם או בשיפוע הסמוך לביתם.
אני אישית מתחבר מאוד לשני סוגי החופש. כמה כיף להתעלם מהמחיר של השייקים, לטפס על הר, לקרוא ספר ולדמיין סקס.
אבל כבר לימד אותנו רבי יהושע בן לוי “שאין לך בו חורין אלא מי שעוסק בתורה”.[1]
האומנם?
כשנזכרתי במשפט הזה לאחר שהפסקתי לעסוק בתורה הרגשתי צורך עז להוכיח שיש עוד כיוונים לחירות. לא יתכן שעשיתי דרך כה ארוכה כדי לזכות בחירות כשהיא היתה מונחת בקרן זוית. ולא זו בלבד אלא שהמקום שלי בישיבה היה בקרן הזוית ליד ספרי המוסר.
חשבתי וחשבתי ולא מצאתי תשובה. כשהייתי רואה את אחי הלמדן מסתובב מחויך התמלאתי קנאה. ידעתי שהוא בן חורין אמיתי.
ואז נזכרתי בפסוק בקהלת בחסות שלמה “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”.[2] אומרים ששלמה המלך היה איש חכם ואולי זה נכון אבל הרגשתי שיש דרך להוסיף דעת ללא להוסיף מכאוב.
אז עוסקי התורה ניצחו את הפילוסופים ואת המטיילים? אף פעם זה לא עלה בדעתי.
חיפשתי וחיפשתי ואז גיליתי את התנועה ואת הנשימה, את המוסיקה ואת החיבוקים וככל שהוספתי בכלים החדשים הללו המכאוב ירד ותחושת החירות עלתה, לא רק ברגע הריקוד אלא בכל תקופת הריקוד. שיניתי אורח חיים ותחושת החירות בשמיים.
והדעת? מעולם לא הפחתתי בה.
הפסוק שלי הוא כזה: יוסיף דעת יוסיף מכאוב, יוסיף תנועה, וחיבוקים ונשימה ויפחית מכאוב.
יסלח לי רבי יהושע בן לוי אבל אני חושב שהוא לא רקד מספיק או שלא היה מחובר מספיק לגופו. אם מוסיפים דעת רק לשאלות פילוסופיות על משמעות החיים אולי המכאוב עולה אבל אם מוסיפים דעת לגוף, הרי שהמכאוב יורד, המכאוב הגופני והמכאוב המנטלי.
אבל לעוסקי התורה אסור לקרוא בספרים חיצוניים אם רוצים הם לזכות להיות בעולם הבא[3], מספרים להם שהם בני חורין אבל אין להם טיפים בתורה על האופן שבו יש לחקור את רצפת הסטודיו.
שמו אותם בתוך מערה, אסרו עליהם להסתכל מחוצה לה, מספרים להם שבחוץ שוררת עבדות בזמן שהם קוראים לעצמם עבדים. הם המציאו לעצמם סיפור שיגביל אותם מההקשבה לספונטניות המאיימת, הם מפחדים להקשיב לקול של עצמם שמא יכה אותם אלוהיהם בשחפת ובקדחת ושאר קללות עסיסיות.
אם אשמיע את הקול הזה לאחי אני משער שזה מה שהוא יגיד לי:
“אנחנו לא עסוקים כל היום בקבלת החלטות, יש לנו הוראות יצרן ברורות ועל פיהן אנחנו נוהגים. אתם לעומת זאת צריכים לקבל החלטות בכל רגע, כיצד תהיו כך בני חורין”.
“דע אשר תשיב לאפיקורס” לימדו אותי בישיבה. סארטר הפילוסוף הצרפתי שנכנס לי ללב כבר השיב על זה:[4]
הוראות היצרן שלכם כביכול ברורות אבל אינכם חפים מקבלת החלטות. עולם התורה עמוס בשאלות ובדילמות, ספקות ומחלוקות. כמות השיטות והדעות היא רבה לאין ערוך לקבל החלטות בהתאם לסיטואציה. אם תבחרו להפיל את האחריות על הרב הרי שגם זו החלטה שאתם צריכים לקבל. מי יהיה הרב שמתיר את האישה לבעלה ומי יהיה זה אשר יקבע את סוגי הבקבוקים שמותר לפתוח בשבת.
מה עושים כשהאשה אינה יכולה לשאת שיעור כה גדול של חומרות, ומה יעשה ראש המשפחה כשהבן הנימול ירד לבאר שחת ועלול לקלקל את המשפחה, מי יפסוק בנושא זה? מי יהיה הרב אשר יזכה לפרש את הפסוק “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”?
