התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

תוצאות חיפוש

מצאנו 22 תוצאות עבור המונח "":

"לספר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים" (דומניקו סטרנונה). זהו סיפורה של משפחת "יוצאים בפרדס" – קבוצה של יוצאות ויוצאים באזור פרדס חנה־כרכור שיצרו לעצמם קהילה עוטפת ותומכת, ויחד הם פועלים למען התפתחות אישית והשתלבות בחברה הישראלית. הקהילה מונה עשרות יוצאות ויוצאים, בשנות העשרים והשלושים, חלקם עם ילדים שאף הם יצאו מהחברה החרדית וגדלים בתוך המשפחה המורחבת. ארוחות שישי גדולות, ערבות הדדית ומסעות משותפים של התפתחות אישית והשתלבות חברתית – אלו מאפייניה של המשפחה הזאת.   יוצאים למען יוצאים מי שהרים את הכפפה וזרע את ניצני המשפחה הוא נחי מל (32) אב לשלושה, שיצא מהחברה החרדית כשהיה בן 26. נחי כיהן בשלל תפקידי מפתח בקהילה החרדית, בין היתר הספיק להיות חבר מועצה ביישוב יבנאל, חרף גילו הצעיר. למרות קורות החיים המרשימים, נחי חווה על בשרו כמה רב הקושי להשתלב בחברה הכללית. "בתהליך היציאה הקרקע נשמטה לי מתחת הרגליים, נחַתִּי בחברה הישראלית בלי שאף אחד עשה לי סיור היכרות ובלי כלים להשתלבות. יצאתי חופשי לעולם גדול, אבל התקשיתי למצוא משמעות. זה טלטל אותי נפשית ולא היה לי את מי לשתף. רציתי שמישהו יגיד לי: 'איזה אלוף אתה שיצאת לדרך עצמאית, אתה טוב כמו שאתה, אתה מדהים ותצליח בחיים'. רציתי לשמוע שמישהו מכיר בקושי המטורף שעברתי ובאומץ שנדרש לי כדי להיות איפה שאני. לא שמעתי מהמשפחה שלי את המילים האלה, ויש יוצאים רבים שלא שומעים את זה מהמשפחות שלהם, בטח לא בשנים הראשונות של היציאה". בתחילת דרכו נעזר נחי בעמותת "הלל יוצאים בשאלה", שם סופקו לו מעטפת חברתית וטיפול רגשי. "ממש הרגשתי את ההבדלים בין הזמנים שבהם היו שם בשבילי לזמנים שבהם הייתי שם לבד, ואמרתי לעצמי שביום מן הימים אני רוצה להיות שם עבור אנשים כמוני". נחי ומשפחתו עברו להתגורר בפרדס חנה. עם המעבר החל נחי לחפש ברשת ומפה לאוזן יוצאים שגרים באזור. "התחלנו עם שבעה אנשים, פתחתי קבוצת וואטסאפ, השם 'יוצאים בפרדס' קיבל את המשמעות הראשונה שלו, ומאז המשפחה גדלה וצומחת".   שרי טייכהולץ (31) אם לארבעה שיצאה אף היא מהחברה החרדית רואה שליחות גדולה והזדמנות פז בהתפתחותה של הקהילה. "יצאתי מהחברה החרדית תוך מסע עמוק של ריפוי ואהבה, אחרי שנים שהחזקתי את הכעס בגוף. כשהגעתי למפגש הראשון של הקהילה, פגשתי קסם. היה נראה שאנשים באו לגדול ביחד ולא להיות תקועים עם העבר, ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה'".   כיום, נחי ושרי מנהלים את הקהילה במשותף ומתוך תחושה חזקה של שליחות. את התמיכה הכלכלית ואת הליווי בשטח הם מקבלים מארגון "יוצאים לשינוי" – ששואף לסייע לכל יוצא ויוצאת מהחברה החרדית להשתלב בחברה הכללית בדרך הטובה ביותר עבורו. באיזה אופן הקהילה פועלת? כדי לשמש עורף משפחתי מצמיח, הקהילה פועלת על פי שלושה יסודות: שייכות, השתלבות ופיתוח אישי.   להשתייך "יש DNA שמחבר בינינו ומייחד אותנו", אומר נחי בהתלהבות. "יש לנו שפה משותפת, זיכרונות משותפים ומסע יציאה שונה אבל דומה. אנחנו מארגנים מפגשים קהילתיים, ארוחות שישי וחג, ערבי שירה שבהם אנחנו שרים שירים חסידיים, שירים ישראליים וגם שירה מקודשת". שרי מספרת על קבוצת הוואטסאפ הפעילה והמגוונת שבה הכול קורה. "קבוצת הוואטסאפ נועדה לתת מענה לכל צורך שעולה בשטח. יש שם בקשות והצעות לאירוח בשבתות וחגים, שיתופים של תחושות וחוויות מיוחדות, לינקים לתכנים מעוררי השראה, דיונים אינטלקטואלים, הצעות ובקשות לטרמפים, סיוע במעברי דירה, ייעוץ הדדי, התארגנות משותפת לביקורים בבתי חולים ועוד. הקבוצה משמשת כמובן גם להזמנות להשתתף באירועים קהילתיים ומשפחתיים שאנחנו מארגנים". האירועים בקהילה מאורגנים בשיתופיות, כל אחד ואחת מהמשתתפים מקבל על עצמו לארגן משהו; זה מבשל וזו מסדרת, זה אחראי על הלוגיסטיקה וזו על האווירה. לכל אחד ואחת ניתנת הזדמנות להביא את עצמו לטובת שאר חברי הקהילה, וכך הם מקיימים (למהדרין, אם תרצו) את רעיון "יוצאים למען יוצאים". [caption id="attachment_16816" align="alignnone" width="225"] שעת יצירה לכל המשפחה[/caption]   את המשפט הבא לא הייתי בטוח אם אני שומע בטלפון ממנהלת קהילה או ממנהיגת שבט בעלת משפחה מפוארת: "אין אצלנו דבר כזה שאין מקום לכולם. אם אנחנו מארגנים ארוחת שישי, אנחנו דואגים שיהיה מקום לכולם ולא רק לנרשמים הזריזים. אם אימא מכינה ארוחה, היא מכינה ארוחה לכולם, וככה זה גם אצלנו".   להשתלב נחי ושרי מדגישים כי לצד תחושת השייכות הקהילתית, תשומת לב רבה מוקדשת להשתלבות בחברה הכללית ובתרבות הישראלית. פעילויות שמתמקדות בתוך הקהילה בלבד עלולות להגדיל את הפערים בין היוצאים לחברה הכללית ולעכב את תהליך ההשתלבות. כדי להימנע מכך פועלת הקהילה ליצור חיבורים בין היוצאים לפעילויות בקהילה הכללית והגדולה באזור פרדס חנה. "יש לנו שיתופי פעולה עם מנחות ומנחים של סדנאות, מפיקי מסיבות ופסטיבלים", אומרת שרי. "אנחנו משיגים חללים לקיום פעילויות חברתיות, הפעלות למסיבות ימי הולדת. באירועים רבים שמתקיימים באזור אנחנו זוכים להנחות גדלות שמאפשרות לנו לקדם את החזון – חשיפה לתרבות ושילוב בחברה הישראלית. אנחנו מסבירים להם על הקהילה שלנו ועל המאמצים שאנחנו עושים כדי להשתלב. טוּב הלב של האנשים פשוט מרגש אותנו ונותן לנו תוספת כוח אדירה להמשיך הלאה. לא מעט אנשים אומרים לנו, 'אף פעם לא פגשתי יוצא החברה החרדית אחד על אחד עד שהכרתי אתכם'. יש כאן בשורה ענקית לתנועת היציאה כולה".   להתפתח ולצמוח נוסף על הפעילויות החברתיות בתוך הקהילה ומחוצה לה, מתמקדים אנשיה גם בפיתוח מקצועי ואישי. יוצאי החברה החרדית מתמודדים עם פערי ידע גדולים הנובעים מהיעדר השכלה רלוונטית, דבר המקשה עליהם להשתלב באקדמיה ובשוק התעסוקה. "יוצאים בפרדס" מייעצת לחברות וחברי הקהילה בנושא ומעודדת אותם ליהנות משלל השירותים שמספקים ארגונים המסייעים ליוצאים וארגונים חברתיים אחרים. בתוך כך, ב"יוצאים בפרדס" ערים לצורך בליווי רגשי ופועלים להקמת מערך מקצועי. "יש הרבה דברים שדורשים עיבוד", אומרת שרי, העוסקת בעצמה בליווי בתהליכי התפתחות וצמיחה. "אני מאמינה שליווי רגשי יכול לחסוך שנים של סבל". [caption id="attachment_16818" align="alignnone" width="300"] מפגש "חיבור אל הלב" בהנחיית שרי טייכהולץ[/caption]   "ברגע שאנחנו מקשרים ביניהם והם יוצאים לדרך, מסתיימת המעורבות שלנו. מדי פעם אני מוודאה עם המטופלים שהם מרגישים שהתהליך נכון עבורם. אני קצת כמו אימא שחשוב לה לוודא עם הילדה שהטיפול הפסיכולוגי מתאים לה, אבל לא מתערבת בטיפול עצמו".   בנינו ערבים בעדנו לא מעט מחברי קהילת "יוצאים בפרדס" הם הורים לילדים במגוון גילים. הצאצאים, בדומה להוריהם, נאלצים להתמודד עם שלל אתגרים שהם אינהרנטיים לתהליך היציאה, אך גם עם אתגרים ייחודים להם. למשל, הילדים נאלצים להשלים פערי לימוד שההורים לא תמיד יכולים לעזור להם לצמצם, מאחר שהם מעולם לא חילצו נעלמים ממשוואות ולא זכו לפגוש משולש שווה שוקיים. האתגרים הרגשיים הנובעים מהמעבר בין העולמות ומהמורכבות בין המשפחות, גם הם אינם פוסחים על הדור הצעיר. לא פעם מדובר בילדים שאחד מההורים נשאר חרדי. וכך, בגיל צעיר למדי, הם מתוודעים לזכותם לבחור ושואלים את עצמם: "מי אני בעולם ולאן אני שייך?" במשפחה כמו במשפחה, תומכים, מכילים ועוזרים במה שאפשר. גם כאן מתנדבות ומתנדבים באזור נרתמים ומסייעים לדור הצעיר עם המשולשים, המספרים ומילות הקישור בשפה האנגלית, וכן האתגרים הרגשיים מדוברים ומטופלים. [caption id="attachment_16820" align="alignnone" width="300"] שיעור פרטי, תה, פירות וקסם אחד גדול. מתנדבת בשיעור עם ילדה מקהילת "יוצאים בפרדס"[/caption]   משפחה כן בוחרים עברה שנה מאז נשתלו ראשוני הזרעים בערוגת המשפחה. בינתיים, "יוצאים בפרדס" הפכה לבשורה מרגשת ומיוחדת עבור היוצאים באזור. "יוצאים בפרדס זו קהילה עם אחוות אמיצים", מתאר זאת נעם לנצר, חבר בקהילה. דוד ארנפלד, חבר קהילה אחר, קורא למשפחה הזאת "בית שני אחרי הגלות", ומנחם רוזנברג מתאר בדמעות של התרגשות את המשפחה הזאת כ"קרש הצלה בים סוער". עם ציטוטים כאלה, שעוברים מפה לאוזן, אין להתפלא כי לאחרונה מצטרפות לקהילה עוד ועוד משפחות של יוצאים, הבוחרות להעתיק את מקום מגוריהן לחריש – העיר הסמוכה לפרדס חנה. מאיה אורה־עבאדי מנהלת תחום קהילה ב"יוצאים לשינוי" עד לפני כחודש, רואה בליווי קהילת "יוצאים בפרדס" התגשמות של חזון הארגון. "מבחינתי, זה חלק בלתי נפרד מהמטרות שלנו. אנחנו שואפים להיות בית שנותן מקום ליוזמות של יוצאים, לאפשר להם לחקור את הדרך שלהם, לסייע במה שצריך וללוות אותם, הן בהיבט הארגוני והן בהיבט הכלכלי. אנחנו מאמינים מאוד בעשייה של 'יוצאים בפרדס'. מפעים אותנו לראות את הקהילה שהתגבשה שם, ואנחנו שמחים להיות חלק מהתנופה הזאת. אנחנו בארגון דוגלים במחקר ובהתאמת מענים על בסיס נתונים, והקהילה הזו שקמה מהשטח היא ההוכחה הכי גדולה שצריך את הדבר הזה. קהילות כאלה הן בשורה גדולה לתנועת היציאה כולה".   יוצאות ויוצאים, מתנדבות ומתנדבים המעוניינים לחבור לקהילת "יוצאים בפרדס", צרו קשר עם נחי ושרי כאן לקהילה.   "לספר על המשפחה שממנה הם באו, לספר את המשפחה שאותה היו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר הם יצרו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של תנועת היציאה מהחברה החרדית" (איזי פוליאס).

פודקאסט "שאלה טובה" נולד מתוך הצורך לענות על השאלות הטובות שהיוצאים והיוצאות נשאלים בכל מקום שאליהם הם מגיעים. לכל יוצא ויוצאת יש את הסיפור הייחודי שצובע את תנועת היציאה בצבע חדש ומיוחד, סיפור שמהווה מודל מיוחד להשראה. חלי עובדיה - יוצאת החברה החרדית, פרסומאית ואשת תוכן, ועדי גורל - חילונית מלידה, בימאית ויוצרת, משוחחות עם יוצאות ויוצאי החברה החרדית, על הדרך שעברו ועוברים, על הלבטים, על האתגרים, על הניצחונות הגדולים והקטנים ועל המקום שיצרו לעצמם בעולם. עדי, שגדלה בבית חילוני שמקדש את האינדיבידואליות, וחלי, שגדלה במשפחה חרדית שמקדשת את הקהילתיות, בודקות עם האורחות והאורחים מה דומה ומה שונה במסעות החיים של בנות ובני התקופה, וכיצד אפשר לצמוח ולשגשג דווקא מתוך משבר זהות ומעבר בין העולמות. כל פרק בפודקאסט מוקדש לנושא שכולנו עוסקים בו בחיינו: ערכים, משפחה, אוכל, תרבות, מיניות ועוד... אהממ, מומלץ להאזין בנחת עם כוס תה ועוגיות עד חצות ☕ פתיח הדמיון והמוח איך מגיעים מבית ספר "בית יעקב" למחקר במעבדת מוח? שאלה טובה! תמר טרוזמן עשתה את זה והתארחה כדי לספר. שומרת אחותי מה עושים כשאחותך הקטנה והחרדית מגיעה אלייך ורוצה לראות סרט? שאלה טובה! רסל דיקשטיין קפצה לאולפן כדי לדבר על זה עם חלי ועדי. מזון לנפש מה לבחור ישיבה ולתבלינים מהמזרח? שאלה טובה! חיים שולמן שף פרטי שסלל את דרכו בעולם הקולינריה, התארח כדי לספר. תאוריית הקשר האם אפשר לתקן דפוסי היקשרות שקולקלו בילדות? שאלה טובה! מיכל שוורץ פסיכולוגית, יועצת זוגית ומנחת קבוצות בשיחה מרתקת ומלאת תיקון ותקווה. העולם הוא במה איך נערה חרדית הצליחה להתקבל לבית הספר למשחק הנחשב בארץ? שאלה טובה! טס מאיר שחקנית ויוצרת, משתפת בדרך הארוכה מכיכר החתולות בירושלים עד לבמות התיאטרון. שירת חייה מה לשירי שבת ולבמות האופרה? שאלה טובה! שני אושרי זמרת אופרה ויוצרת עצמאית, מספרת על המסלול המרתק של חייה, על גילוי שורשים והתחברות למקורות מבלי לוותר על הדרך העצמאית, על שירת הנשים התימניות, על ניצול משברים לצמיחה ועל המוזיקה המרפאה. אבות ובנים מה עושה מעצב פנים חרדי שאינו מסוגל עוד להמשיך להעמיד פנים? שאלה טובה! יוסי ואבי בניש אב ובנו שיצאו מחסידות גור, מספרים על הנתיב שפילסו לעצמם מעולם של שחור-לבן לעולם של צבע ואינספור אפשרויות. תיקון עולם האם החברה החרדית עוברת שינוי בשנים האחרונות? שאלה טובה! יהודה שוחט עיתונאי, עורך, מרצה ומהפכן מלידה, בשיחה על הכוח המניע למהפכות ותיקונים. הבגד עושה את האדם? איך מאפשרים ליוצאות ויוצאי החברה החרדית לגלות את הסטיילינג האישי שלהם? שאלה טובה! תמי מונטאג צלמת וסטייליסטית יוצאת החברה החרדית, מספרת על המשמעות הגדולה שנמצאת דווקא בפרטים הקטנים. זמן לצלול מה מסמלים מים בחברה החרדית וכיצד הם יכולים לייצג חופש? שאלה טובה! חלי עובדיה מגישת הפודקסט בשיחה עם עדי גורל על בחירות טובות ועל הורות חדשה. פרק בונוס עם איזי פוליאס מין ומיניות - חקירה ודרישה.

בשונה מחלק מספריו הקודמים, שלצורך כתיבתם נאלץ טוביה טננבום להתחפש כדי לרכוש את אמונם של האנשים שעליהם רצה לכתוב – כמו בספר "תפוס ת'יהודי" (סלע מאיר, 2014) שלצורך כתיבתו התחזה לעיתונאי גרמני התומך בעמדה הפלסטינית – בספרו החדש "חרדי וטוב לו" (סלע מאיר, 2023) , טננבום מרגיש בבית. הוא משתמש בשמו ובתפקידו האמיתיים, אנשים ברחוב כבר מזהים אותו, והוא מרשה לעצמו להתענג בחופשיות על היידיש מבית אמא. "עזבתי את העולם החרדי בגופי אבל נשמתי היא שם," הוא כותב לקראת סוף הספר (עמ' 526). ואכן, מעבר לניסיון לייחס לספר תפקיד אובייקטיבי כלשהו, מדובר קודם כול בתיאור מפורט של החוויה האישית של טננבום, בן ה־65, שיצא מהעולם החרדי לפני עשרות שנים, הסתובב "בעולם הגדול", טעם טעמם של חטאים רבים ועכשיו חוזר לשטעטל, להתרפק על טעמם של מאכלים יהודיים שלא השתנו ולא ישתנו לעד. לאורך מאות עמודי הספר טננבום מגולל את חוויותיו מתקופת המגורים הארוכה שלו (קרוב לשנה) במאה שערים, ועוד כמה שבועות בבני ברק. בתקופה זו הוא מנסה לגלות: מי הם החרדים? [caption id="attachment_15591" align="alignnone" width="300"] צילום: איזי טננבום[/caption]   מסע הגיבור - גרסת מאה שערים טננבום "מודה" כי אינו זוכר את עצמו חיובי כל כך ביחס למושאי הסיקור האנושיים שלו: "האם ייתכן שפשוט נעשיתי עיוור לכל מה ששלילי והתחלתי לראות רק את החיובי?" (עמ' 121) הוא תוהה, וממשיך להתגלגל לעוד ועוד מפגשים עם רבנים, מנהיגים, אנשים אקראיים ברחוב וכל מי שנקלע בדרכו ללא הבדלי דת, גזע ומין. טוב, במקרה הזה ההפך המוחלט הוא הנכון. הוא נפגש רק עם יהודים חרדים, בעיקר חסידים, וכמעט רק עם גברים. האם הרושם שקיבל יכול להעיד את המגזר כולו? השאלה נותרת לפתחו של הקורא. מבחינתו של הכותב, אם להסתמך על עצם בחירתו בשם הספר כעדות להלך הרוח הכללי העובר כחוט השני בין כל דפי הספר – איז אלץ גוט (הכול בסדר). "אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אליי בטענות?" על פי טננבום, תושבי מאה שערים לא מתעסקים בשאלות הגדולות של החיים, והדלק שמניע אותם הוא אושר, מוזיקה, רבע'ס וקוגלים. מבחינתו, הדבר חיובי ביותר, בטח ביחס לליברלים הבלתי נסבלים של ניו יורק, או, להבדיל, לליטאים נעדרי חוש ההומור באופן כללי. "אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים. אפשר לבוא אליי בטענות?" (עמ' 23), הוא מציג טיעון שמסכם את ההומור והסקרנות הייחודיים שלו, היונקים משורשי היהדות הטרגית והקומית, מקדשת המוות ותאבת החיים. ההומור הייחודי של טננבום הוא בהחלט עניין של טעם, בעיקר כשהוא פוגש נושאים מעט יותר מורכבים. אין לו פרות קדושות, אבל הדרך שבה הוא שוחט אותן עלולה לפספס לעיתים את הפוטנציאל. במקום לעמת את בני ובנות שיחו עם ענייני מהות, הוא בוחר לא פעם למסגר מראש את השיח לשאלות קלילות ומצמצמות כמו: "מי המציא את המילה חרדי"?; "איפה כתוב שאסור להסתכל על נשים?"; "על איזה חמור בדיוק יבוא המשיח?" ועוד... [caption id="attachment_15593" align="alignnone" width="250"] טננבום בילדותו[/caption]   את בני שיחו טננבום לא משתף בכל הגיגיו, אך בהחלט חולק אותם עימנו, הקוראים ("האם מלאכים אוהבים גפילטע פיש? האם יש מלאכים א־בינאריים?" עמ' 226). אבל הטקטיקה "השיווקית" שלו ברורה: לזרוק שאלות בקצב מהיר שלא מאפשר לשיח להתבשל או להיתקע. המטרה, אליבא דטננבום, מושגת. לראות ולהראות את החיים עצמם, את השמחה הפשוטה והאמונה שמנצחת. זה מעולה, רק לפעמים, איך לומר, היופי עלול לבוא על חשבון האופי – כמו במקרה שבו הוא פוטר את הטיעון שאורח החיים של חרדים הוא פרזיטי בתהייה "מהותית": "האם הנשים היפות האלה ובעליהן הנאים במעילי הזהב שלהם מהווים איום כה קיומי על העם היהודי" (עמ' 286). אל מול הסמול־טוק'ס הקופצניים, זכורים לי במיוחד שני מפגשים מרגשים מהספר, דווקא בשל אורכם היחסי שאִפשר לשיח להתפתח ולהביא קול אותנטי: המפגש של טננבום עם הזמר מוטי שטיינמץ. בשיח בין השניים שיתף הזמר במחשבותיו על הקשר המיוחד שלו עם הקדוש ברוך הוא והדרך שבה קשר זה מתבטא בשירה, בידיים, בגוף כולו, והמפגש עם האדמו"ר מ"תולדות אהרן" שבו הוסרו הגינונים המוכרים ונחשפה הדמות האנושית. "כשאלוהים אומר "אהיה אשר אהיה" מה זה אומר? כפשוטו – קפוץ לי" טננבום, נצר לשושלת אדמו"רים מכובדת, נולד וגדל בבני ברק למשפחה חרדית: "יותר דתית מאלוהים" – לדבריו. בילדותו ובנערותו למד במוסדות לימוד ליטאיים. בתהליך הדרגתי, שארך עשור, הוא עבר מישיבת "מרכז הרב" לשירות צבאי ולאחר מכן לאוניברסיטה בניו יורק. שם למד, בין היתר, מתמטיקה, מדעי המחשב ומחזאות. למה זה קרה? "לא הייתה שום סיבה שקשורה לציבור החרדי ולמקום שגדלתי בו שגרמה לי לצאת. נהניתי איפה שהייתי. הקפיצו אותי כמה כיתות, סיימתי את הקיבוץ של הישיבה בגיל   14 (קיבוץ הוא מסגרת לבחורים בוגרים – י.ג). התחלתי כבר להגיד חבורע'ס (הרחבות על סוגיות בתלמוד הנמסרות בפני קהל – י.ג). אבל עזבתי כי רציתי ללכת לאוניברסיטה. כשאמא שלי שמעה את זה היא התחילה לצעוק ולבכות. אז החלטתי לטוס וללמוד בניו יורק. "עוד כשהייתי ישיבע־בוחער (בחור ישיבה – י.ג) הלכתי לספרייה וקראתי הכול מאלף ועד תו, לא הכרתי כלום. התאהבתי בהרמן הסה (סופר גרמני שזכה בפרס נובל – י.ג) לא כי כולם אז קראו אותו ודיברו עליו, אלא כי פשוט קראתי אותו בספרייה. שטפן צוויג, כי הגעתי לאות צ' אז קראתי גם אותו. כך נחשפתי לראשונה לעולם התרבות". היית מאוד סקרן. "ברור". אפשר להיות סקרן ולהישאר חרדי? "בכל חברה עוצרים לך את הסקרנות. ילד שישאל את המורה על המפץ הגדול, יקבל תשובות? מי שסקרן שילך לספרייה, או בימינו שיפתח סמארטפון, ואז יחליט. אדם לחופש יוּלד. זו הייתה החלטה שלי ללכת לספרייה, לטוס ללמוד, ולבסוף לצאת מהדת. ואני עדיין מאמין בחופש שלי לעשות ולומר מה שאני רוצה, גם כשזה לא מקובל. אז להתחיל לקרוא, להתפתח ולהחליט בזהירות. העיקר, לא להסתמך על אף אחד. בעיניי זו היהדות – 'ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות'. אני נותן, אתה תחליט". אתה רואה אפשרות לחיות חיים יהודיים ועצמאיים לחלוטין? "כשאלוהים אומר 'אהיה אשר אהיה', הפירוש, כפשוטו – קפוץ לי. זה אומר שביהדות האמיתית אין שום דבר בטוח. אתה מחפש משהו מוגדר? חפש את זה בדת אחרת. לקדש את השאלה – זו היהדות האמיתית. הצ'ופר האמיתי שאתה מקבל מלימוד בישיבה זה שאתה יודע לפתוח גמרא ולשאול". [caption id="attachment_15595" align="alignnone" width="225"] צילום: איזי טננבום[/caption]   "החרדים מכירים במקום הזה יותר ממני וממך" אני מצטט לו מחקר מקיף שפורסם בשנים האחרונות, על פיו אחוז ניכר מהיוצאים והיוצאות חוו תחושת דחייה מהחברה החרדית והרגשה של שקר וזיוף שבין היתר היו מהסיבות לתהליך היציאה. הוא לא מתרשם: "כשאתה עוזב קהילה, ברוב המקרים זה יהיה כרוך במשבר. כשאתה עובר מחברה לחברה, לא משנה איזו, זה מגיע ממקום מורכב בתוכך וזה מייצר חוויה שהיא מורכבת". בכל שנה יוצאים יותר מאלף צעירות וצעירים, פלוס מספרים גדולים שלא מעזים לצאת – זה לא אומר כלום? "אני פוגש המון אנשים שעזבו את הארץ מסיבות אידיאולוגיות. הם מסתובבים בעולם ומדברים סרה בישראל. זה אומר שמשהו כאן דורש שינוי? בכל חברה בריאה יש כאלו שלא מרוצים ממנה. האם העובדה שעוזבים חברה מסוימת מעידה בהכרח על משהו רע אצלה? לא". ספציפית במגזר החרדי – הערך החזק של הקהילתיות לא מפספס לפעמים את הנשמות הרגישות יותר? "המערכת טובה. כן, זו מערכת שמאמינה ברבנים וברבע'ס (הכינוי היידי לרבנים – י.ג.) ברגע שהוצאת מהם את הסמכות אין קהילה. ככלל אני חושב שאם האדם מאושר במה שהוא, אם רוב האנשים מאושרים בדרכם, חשים טוב בייחודיות שלהם, אפילו בגאוניות שלהם, מה אפשר להגיד להם? ולבסוף, מי שרוצה יכול לצאת. יצאתי בעצמי. לבד. למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ומדעי המחשב בלי שום ידע מוקדם. לא היה לי מושג כמה זה 5 כפול 5. גם אנגלית למדתי מאפס". ובמבט רחב יותר, אפרופו חוק הגיוס, גם שם תאמר שהם מאושרים ואי אפשר לומר להם כלום? "אני עד היום לא יודע לרכוב על אופניים, ולא יודע לשחות. הדבר הראשון שנהגתי בו היה טנק בצבא. מה אני אומר בזה? החברה החרדית היא לא חברה שמתעסקת בתרבות בכלל ובתרבות הגוף בפרט. הם לא גדלים על האתוס הזה ועל המושגים האלו, אז איך הם ילכו לצבא? "בכל חברה הקצוות מחזיקים את המרכז. התרבות החרדית חשובה, לצד, כמובן, ארגוני החסד הרבים שדרכם הם גם תורמים באופן מעשי לכל החברה בישראל". נכון, הם תורמים אבל בשורה התחתונה הם לא מכירים במדינת ישראל. "הם מכירים במקום הזה יותר ממני וממך. הם הציוניסטים הכי גדולים. לך למאה שערים עם דגל ישראל, תמיד יהיה איזה חסיד סאטמר שיקרע לך אותו. אם זה יקרה בבריטניה, הוא יעשה את זה? ברור שלא. שם הוא מפחד. מהגוי הוא מפחד לא מהיהודי. זה אח שלו. "תראה איך הם התייחסו אליי בזמן שגרתי שם. הם לא מטומטמים, הם יודעים שאני הולך עם כיפה וחולצה לבנה רק לכבודם. התקרבו אליי, הזמינו אותי לארוחות, לבית הכנסת – בלי לנסות להחזיר אותי בתשובה. אחד לא ניסה". [caption id="attachment_15597" align="alignnone" width="300"] צילום: איזי טננבום[/caption]   "ביידיש אתה רואה את העולם בצורה מאוד שונה" טננבום חי שנים רבות בניו יורק ואף פתח שם תיאטרון יהודי מתוך אמונה שב"ארץ החופשיים" הוא יוכל לדבר חופשי. על פי טננבום, ניו יורק הליברלית – "הצעקה האחרונה של העולם האתאיסטי" - מזכירה בהפוך על הפוך את מאה שערים הנוקדנית והחד־גונית. הפרוגרסיביים מתייחסים בביטול לכל מי ששונה מהם; אי אפשר לדבר בחופשיות; אסור להגיד לאישה שהיא יפה, ואם מישהו חושב לבחור בטראמפ, אחריתו מי ישורנו. את הרב דוד אבוחצירה הוא מכנה "הגבר הפרוגרסיבי ביותר בעולם", בגלל הקפדתו שלא להביט על נשים בעיניים מחפיצות, ואת ההתפתחות/הסתגרות של הליברליזם בשנים האחרונות הוא מקביל לתהליך הקצנה שעוברת דת. כך, לתפיסתו, מטופחים רעיונות כמו פוריטניות מינית, אקטיביזם הקשור בהתחממות גלובלית, טבעונות, נזילות מגדרית, תמיכה בנרטיב הפלסטיני, לגליזציה של סמים קלים ועוד. התסכול שיוצא ממנו כשהוא מדבר על ניו יורק נעלם כשהוא מסתובב ברחובות מאה שערים. להם יש קלף מנצח: ההומור היהודי. אפילו כשהוא פוגש בחורי ישיבה ליטאיים הוא מתגעגע לדבר אחד שיש לחסידים ואין להם – חוש הומור. מה החיבור בין היהדות להומור? "כשהקימו את המדינה הרסו את ההומור היהודי, כי לא מדברים יותר יידיש. עשינו הצגה קומית על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. איש דת מנסה לשכנע פלסטינית לבצע פיגוע ולקבל 72 בתולות. והיא מסרבת. מה לה ולזה. היא רוצה גבר, מצרי, עם ניסיון. אתה לוקח את כל הנושא הפוליטי הטעון ומראה את האבסורדיות שלו, והכול ממקום אנושי. בשונה מהשמאל הישראלי שמתייחס לפלסטינים כאל מושג פוליטי. הם לא באמת מכירים אותם. "מאיפה ינקתי את היכולת לשחק עם הכול? מהיידיש. ביידיש אתה רואה את העולם בצורה מאוד שונה. קח למשל את הביטוי: 'יימח שמויניק', זה נשמע נורא ואיום, אבל מי שמכיר מבין שמדובר בשבח גדול. הרעיון הוא לקחת מילים ומושגים ולהפוך אותם על פיהם. "ניסיתי להביא לישראל את ההצגות שלי ולא הצלחתי. קיבלנו ביקורות מדהימות בחו"ל, אבל כאן מפחדים מכל דבר. אומנם שוחטים כאן פרות קדושות אבל עושים את זה ברצינות. אני שוחט ומחייך". יש דברים שלא היית צוחק עליהם? "אני לא צוחק על שום דבר. אני אומר הכול בדרך שלי. עשיתי הצגה על השואה מנקודת המבט של הנאצים: יומנו של אייכמן. אנשים נקרעו מצחוק. למדתי את האידיאולוגיה של הנאצים והיא כל כך אידיוטית שכשאתה אומר את זה ברצינות אי אפשר שלא לצחוק". לדברי טננבום, זה לא מתחיל ונגמר ב"צחוקים". משני הצדדים, חרדים וחילוניים, משתפים אותו איך הספר חידש להם, כל אחד מהזווית שלו. "חרדי ליטאי כתב לי שעכשיו הוא מבין מה מסתתר מאחורי מה שהוא עושה. חילונים שמדברים איתי נדהמים לטובה. הם לא חשבו שהחרדים כאלו. גם לי זה שינה. האנשים שפגשתי הרבה יותר פתוחים ממה שחשבתי. הם קוראים יותר, מוכנים לקבל ביקורת". אז אולי תכתוב גם ספר לחרדים ותספר להם על החילוניים? "הם ממש לא חושבים שהחילונים כאלו נוראים". אם הכול כל כך טוב למה יש כל כך הרבה מתח, איפה הקאץ'? "קצת יותר אהבה לא תזיק – מהציבור החילוני לציבור החרדי. מתייחסים לחרדים כיצורים מפחידים. יש לי בעיה עם זה. זו אנטישמיות לשמה. אני יכול להגיד לך שאם אורי מקלב (חבר כנסת, יהדות התורה – י.ג) היה ראש ממשלה היה יותר יפה פה. זה מענטש אמיתי, שעובד ועושה ולא יוצא עם מילים וכותרות מפוצצות". מה היעד הבא, לספר הבא? "אין לי מושג אבל הוא יבוא. לא בא לי לנוח בכלל. יהיה מספיק זמן אחרי מאה ועשרים. בינתיים, בעולם הזה, אני נהנה מכל רגע".   חרדי וטוב לו | טוביה טננבום | הוצאת סלע מאיר | 540 עמודים      

כשמחברים את המונח OCD עם המילה "חרדים", עולה בראשם של רבים תמונה של גבר חרדי נוטל ידיים שוב ושוב, בודק את האתרוג במשך שעה וחצי ומתעסק בביעור חמץ לכל אורך שלושת החודשים שלפני החג. התמונה מתרחבת לשוק גדול שמכיל אלפי חרדים לבושי שחורים ובידיהם אתרוגים מהודרים, מצות עבודת יד וסל עמוס חומרי ניקיון. כמה קל לנו לקטלג את החרדי הממוצע בתבנית מכוסה בנייר כסף (כשר לפסח) שכתוב עליה: "קיצוניים עם OCD". האם האמור לעיל נכון? האם תבנית אחת היא מקום מרווח דיו לכל החרדים על שלל גווניהם וזרמיהם? האם סביר להניח כי בקרב החברה החרדית נמצא שכיחות גבוהה יותר של מתמודדים עם הפרעת OCD? הבה נעשה סדר (פסח) בנושא.   OCD על שום מה? "Obsessive-Compulsive Disorder" או בעברית "הפרעה טורדנית כפייתית", היא הפרעה המאופיינת במחשבות טורדניות חוזרות ונשנות כמו "האם נעלתי את הדלת?", "האם שטפתי ידיים כראוי?". פעולות שקשורות לדת יכולות להיות חזרה שוב ושוב על תפילה, או נטילת ידיים מספר פעמים, במטרה לקיים את המצוות כהלכתן. לא נציג כאן את כל הקריטריונים של ההפרעה, אך חשוב להבין כי לפי הספרות המקצועית, כדי לאבחן הפרעת OCD ההתנהגות צריכה להיות מוגזמת ולא נורמטיבית ביחס לסביבה שבה האדם חי, באופן שמעורר אצלו תחושת מצוקה. בהקשר הדתי, ההפרעה מאופיינת בשני היבטים מרכזיים: האחד, חשש מפני האל, והשני, חשש מפני חטא. הבה נתבונן בכמה מקרי מבחן, המגולמים בכמה דמויות מהקהילה הליטאית: הרב חיים, שחווה סיפוק רב מדקדוק בהלכה, הבחור שמואל, ששואף להיות רב בישראל וחושש מאוד מלהיכשל בדבר הלכה, והאישה רבקה, שעושה רצון בעלה ומקפידה מאוד על הלכות טהרת המשפחה. הרב חיים (50) למד את כל הלכות "אורח חיים" (ספר שמרכז הלכות הנוגעות ליום-יום) ישר והפוך, ושואף לקיים את כל המצוות כדת וכדין. הוא נמשך במיוחד להלכות נטילת ידיים, ואף הוציא ספר הלכות עב כרס בנושא. טרם נטילת הידיים הוא בודק כי כפות ידיו נקיות מכל מה שעלול לחצוץ בינן לבין המים. לא פלסטר, לא דיו, לא עצם זר דק שנדבק בין האמה לקמיצה, ואפילו לא זיעה או לחות. בספרו הוא טוען כי הלחות חוצצת בין היד למים. בכל פעם שהרב חיים מגרד בראשו הוא ממהר לשטוף ידיים, כפי שכתוב בהלכה: "מי שחיכך בראשו צריך לחזור וליטול ידיו". כשתלמידו שאל אותו מדוע הוא נוטל את ידיו פעמים כה רבות באמצע הלימוד, הוא השיב: "אני כל כך שקוע בסוגיה ואיני זוכר אם נגעתי בראשי או לא, לכן עליי להחמיר וליטול ידיים". הוא מחנך את בני ביתו לדקדוק בהלכה, ומסביר שוב ושוב כמה חשוב להקפיד על קלה כבחמורה. בבית הכיסא הוא מנקה את עצמו היטב-היטב, ולעיתים יכול לשהות שם כשעה. הוא קונה נייר טואלט בצבע לבן בלבד, כיוון שרק כך הוא יוכל להיות בטוח כי גופו נקי. כפי שדורשת ההלכה. החג המועדף על חיים הוא פסח, החג שדורש התעסקות רבה והקפדה מופלגת. שלושה חודשים לפני כניסת החג הוא ובני ביתו מתחילים בביעור החמץ מהבית, מנקים את החדרים, מכבסים כל מה שאפשר לכבס ושופכים מים מהולים באקונומיקה בכל חור, חוץ מאשר בשקעי החשמל. הכללים בפסח בביתו של הרב חיים ידועים לכול: טרם הכניסה למטבח יש לשטוף ידיים היטב. את המצות אוכלים מתוך שקית, כדי שהלחות של הידיים לא תרטיב אותן חלילה והן יחמיצו, וגם כדי שלא ינשרו פירורים אל הצלחת או על השולחן. רוב המצרכים הכשרים לא נכנסים לבית, בגלל חילוקי הדעות בין הרבנים בעניין כשרותם המהודרת. בכל שנה הרב חיים מעדכן את הכללים ומוסיף אמצעי זהירות שמטרתם להימנע ככל האפשר מאיסור "בל ייראה ובל יימצא". שמואל (16.5) הוא נער שמקפיד אף הוא על קלה כבחמורה. בניגוד לרב חיים, שמואל סובל ממחשבות טורדניות. בתפילת שמונה-עשרה, אשר במהלכה אסור לחשוב מחשבות שאינן קשורות לתפילה, הוא נזרק לעולמות אחרים, חושב על הא ועל דא, ומבקר את עצמו על כך. הוא מנסה לנטרל את המחשבות באמצעות מחשבות על דברי תורה, אך ללא הועיל. כששמואל נכנס לבית הכיסא הוא מתחיל לשנן את לוח הכפל באובססיביות, כדי שחלילה לא תצוץ במוחו מחשבה הקשורה לסוגיה שאותה הוא לומד, שכן אסור להרהר בדברי הלכה בזמן השהות בנוחיות. כשהוא קורא בתפילה את הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", הוא עושה זאת שוב ושוב, בכוונה רבה, כיוון שעל פי ההלכה מי שלא קרא את הפסוק הזה בתשומת לב ובהקפדה, לא יצא ידי חובה ועליו לחזור על הפסוק. רבקה (25) נשואה כ-5 שנים לאברך שמקדיש את מרבית זמנו ללימוד תורה בבית המדרש, בעוד היא אמונה על הפרנסה ועל עבודות הבית. גם רבקה מקפידה על קלה כבחמורה, וכשמתעוררת אצלה שאלה הלכתית היא שואלת את בעלה. לעיתים אינה מבינה מה הרציונל העומד מאחורי פסיקותיו של בעלה, אך היא סומכת על ידענותו ועושה כפי שהוא מורה לה. רבקה שולטת היטב בהלכות טהרת המשפחה. בכל תום תקופת וסת היא בודקת את עצמה פעם אחר פעם, לוודא שלא נותרו שאריות דם. כשרבקה הולכת למקווה היא מנקה את גופה ביסודיות, ונזהרת מאוד שלא יהיה דבר שחוצץ בינה ובין המים. נושא הניקיון מטריד אותה, בייחוד לאור העובדה שידוע לה שבעלה חושש מאוד מלעבור על האיסור "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב".   סיפורים? נתונים! אומנם סיפורים אלו אינם נדירים, וכל מי שגדל בחברה הליטאית ככל הנראה מכיר סיפורים נוספים בניחוח של OCD, אך על פי כמה מחקרים, הפרעת OCD אינה שכיחה בחברה החרדית יותר מאשר בחברה הכללית. עם זאת, בקרב הקבוצות הדתיות נוכל למצוא בשכיחות גבוהה יותר אנשים בעלי נטייה להקצנה. סביר להניח שהסיבה שאנו ממהרים לקטלג את החרדים (הליטאים) בתבנית ה-OCD היא משום שאנו יודעים שדקדוק בהלכה נפוץ בקרב זרם זה, והסיפורים על כך, בתוספת תמונות שבהן נראים חרדים הבוחנים את האתרוג דרך זכוכית מגדלת, יצרו את הסטריאוטיפ. במידה שווה, סביר להניח כי עבור חרדים רבים, חילונים נתפסים כמכורים לסמים. החרדים יודעים שתרבות העישון נפוצה בחברה החילונית, והם שמעו על מרכזי גמילה ועל מצבם של המגיעים אליהם, וחיש מהר הקישו כי מדובר בנורמה בחברה האחרת. בסופו של דבר, כולנו חושבים באופן דומה.   שולחן ערוך אובססיבי על אף ההפרכה המדעית של הסטריאוטיפ, נוכל לומר כי יש לו על מה להתבסס. סטריאוטיפים רבים הודבקו לחברות כאלה ואחרות בגלל תופעות חברתיות שיצאו משליטה, אך לסטריאוטיפ ה-OCD שהוצמד לחברה החרדית יש בסיס מוצק למדי, והוא: הנרמול של האובססיה. נתבונן בכותרות ובפרקים של ההלכות הנוגעות לחיי היום-יום בחיבור המפורסם ביותר בנושא: ה"שולחן ערוך". מדובר בטקסט שכתב רבי יוסף קארו (1575-1488) מגדולי הפוסקים של העולם היהודי. ה"שולחן ערוך" הוא בין החיבורים החשובים עבור יהודים שומרי מצוות מימיו של הרב קארו עד ימינו. לספר ארבעה חלקים: אורח חיים – העוסק בהלכות בחיי היום-יום, יורה דעה – העוסק בהלכות כשרות, ריבית, נידה ועוד, אבן העזר – העוסק בדיני משפחה ואישות, וחושן משפט – העוסק בדין האזרחי והפלילי. כל חלק מכיל מאות סימנים (פרקים) וסעיפים. בחלק "אורח חיים", לדוגמה, ישנם תרצ"ז (697) סימנים, וכל סימן מכיל בין סעיף אחד ל-25 סעיפים. כאמור, ההלכות בחלק זה עוסקות בעניינים הנוגעים לחיי השגרה, יום-יום, שעה-שעה. כמעט שאין שעה ביום שבה אין האדם שומר המצוות צריך לפשפש במעשיו ולדעת כיצד עליו לנהוג. מבלי לצלול לעומק ההלכות, אלא רק מקריאת שמות הסימנים ניתן להבין כמה מקיפות ההלכות ומה רמת האובססיה הכרוכה בקיומן. הבה נתחיל: (קחו נשימה עמוקה): הלכות הנהגת האדם בבוקר, ציצית, תפילין, ברכות השחר, קריאת שמע, תפילה, נשיאת כפיים, קריאת ספר תורה, בית כנסת, נטילת ידיים, בציעת הפת, דברים הנוגעים בסעודה, ברכת המזון, ברכת הפירות והריח, שאר מיני ברכות, תפילת מנחה, קריאת שמע ותפילה של ערבית, צניעות, שבת ועירובין, פסח, יום טוב, חול המועד, תשעה באב, ראש השנה, יום כיפור, סוכה, לולב, חנוכה, והלכות מגילה (פפפפ לנשוף דרך הפה). נוסף על ספר זה, על האדם החרד לקיום מצוות לפעול גם לפי "משנה ברורה", ספר שחיבר רבי ישראל מאיר הכהן, הידוע בכינוי ה"חפץ חיים" (1933-1839), העמוס בפירושים על ה"שולחן ערוך", דעות על הלכות רבות ועיסוק בדילמות ובשאלות ש"השולחן ערוך" לא עוסק בהן. ספר זה פופולרי מאוד. בכל בית חרדי ששת כרכי המשנה ברורה מונחים במדף נגיש בארון הספרים. וכמובן, בכל דור ודור, ליתר דיוק, בכל כמה חודשים, יוצאים לאור ספרי הלכה נוספים של רבני התקופה, ומספרם הולך וגדל משנה לשנה. האינפלציה בספרי הלכה גורמת למקפידים על שמירת המצוות וההלכות לחיות במשנה זהירות, ולחשוב כל הזמן על הצעד הבא. בישיבות הליטאיות רווחת האמרה: "מי שלא לומד קבוע הלכות שבת, מובטח לו שהוא מחלל שבת!" נוסף על ההלכות הרבות, אמרות שגורות ומפורסמות מקשות מאוד על חשיבה משוחררת. לדוגמה, "הרהורי עבירה קשים מעבירה"; "והווה זהיר במצווה קלה כבחמורה". אמרות אחרות קשורות להרהורים על נשים ועל איסור הוצאת זרע לבטלה, כמו: "לא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה"; "כל המסתכל באצבע קטנה של אישה, כאילו מסתכל במקום התורף". אם כמות ההלכות והאמרות הקשות לא מספיקה, הבה נלך לבית הכנסת, שם נפגוש את שומרי המצוות, מתכנסים שלוש פעמים ומבקשים מאלוהים שיסלח להם על חטאיהם. בקשות הסליחה הרבות מרגילות את האדם לפשפש במעשיו יתר על המידה, כדי שיוכל להביא איתו עבירה חדשה מהשעות האחרונות ולבקש עליה סליחה. אומנם יש בבקשות הסליחה המרובות כדי ללמד אותנו שיעור בקימה מכישלון, עם זאת לא ניתן להתעלם מהמחשבות האובססיביות שהן מייצרות. אם כך, לא פלא כי הרב חיים חובב ההלכות, שמואל ששואף להיות רב ורבקה שרוצה לעשות את רצון בעלה, כולם יהיו עסוקים שעה-שעה במחשבות אובססיביות, שהרי ההלכה היא אובססיבית. וזהו ההבדל הגדול מהפרעות המצויות בחברה הכללית, כמו למשל, הפרעות אכילה ואלכוהוליזם. הפרעות כמו אלו אומנם מושפעות מהתרבות המערבית ומהגנטיקה, אך אין גוף רשמי שמנרמל את הסימפטומים של ההפרעות. התרת שתייה חריפה לא נועדה לעידוד ונרמול התמכרות. להפך, המפרסמים של המשקאות האלה מחויבים להוסיף שורת אזהרה המתרה מפני התמכרות. מודל היופי המערבי, בדרך זו או אחרת, אומנם מעודד סימפטומים של הפרעות אכילה, אך מודל היופי לא נוצר על ידי גוף רשמי. אין לתרבות המערבית חוקה הקובעת את אופי החיים, כל אחד ואחת יכולים לבחור באורח חיים המתאים להם ביותר, ולפקח בעצמם על הנטיות האובססיביות שלהם. לעומת זאת, האדם שומר ההלכה כפוף לחוקה המכתיבה את הקצב ואת המחשבות, היא דורשת ממנו לחשוב באובססיביות ובכך מנרמלת אותה. ציטוט מספר המוסר המקובל "מסילת ישרים" מבהיר היטב את הדרישה: "המשמוש [במעשים] היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבער".   אובססיביים וטוב להם בעוד שמקורות אלו יצרו קרקע מוצקה לקיום הסטריאוטיפ, לפיו הפרעת OCD שכיחה יותר בחברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית, ניטל למעשה אחד המאפיינים ההכרחיים לקיומה של הפרעה, המצוקה שהיא גורמת. העובדה שאנשים מפשפשים במעשיהם בכל עת אינה מעידה בהכרח על סבל. הרב חיים הרי משעשע את עצמו בהתנהגותו רוויית הזהירות ונהנה מה"סטוצאך" (ביטוי ביידיש לתיאור התרחשות של אירוע מעניין) שסביב ההלכה. הדבר מעניק לו משמעות ושייכות. הוא מחמיר בהלכה מתוך אמונה עמוקה כי זהו רצון האל, ומדמיין את השכר שיקבל בעולם הבא. כמו חיים יש נשים ששואבות סיפוק מהקפדתן על קלה כבחמורה ומעשיית רצון הבעל, שלימוד תורתו, לתפיסתן, מחזיק את העולם, וכן נערים בישיבות שנהנים ביותר מקיום הלכות מסועפות ומלבלבות. לכן, בעוד שלאדם החילוני נראה שחיי ההלכה הם דבר מוגזם, עבור החרדי הליטאי מדובר בעניין נורמטיבי לחלוטין.   שאינם יכולים לשאול אך לצד האובססיביים וטוב להם יש את אלו שלא כל כך טוב להם, אלו שאינם יכולים לשאול. ידוע כי בחברה החרדית הטלת ספק בדרך המקובלת – אינה מקובלת. התורה, ההלכה והרבנים הם אלו שקובעים כיצד להתנהג, ולאדם הפשוט אין אמירה בעניין. אומנם יש מקום לדבר על קשיים ועל אתגרים שבעבודת השם, אך לרוב הפתרון המוצע מצד הרבנים הוא דברי חיזוק והצעה להעמיק בספרי האמונה ותו לא. אין אופציה לשנות את החוקים. הדרישה היא להתאים את עצמך אליהם. וזאת הבעייתיות שבהלכה האובססיבית. גברים ונשים שלא מצליחים לעמוד בדרישות הגבוהות של ההלכה, סובלים מלחץ ומחרדה, בייחוד אם הם שואפים למצוינות ויש להם נטייה להקצין. הבה ניזכר בנער שמואל: הוא רק בן 16 וחצי, וכבר מתמודד עם מחשבות טורדניות הגורמות לו לסבל רב. וכיוון שיש לו רצון גדול להיות גדול בתורה, הוא לא יעז לערער אחר ההלכה, הוא מתחנך לכך שהחשיבה האובססיבית היא נורמטיבית ולא רואה אפשרות של אורח חיים אחר. הוא לא ממציא הלכות, אלא בסך הכול פועל על פי הכתוב. אם כתוב בהלכה שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, הרי שיש לשנן את לוח הכפל ולהילחם בהרהורים על דברי תורה. ייתכן כי לו יפנה לרב, הוא יקבל הנחיות כיצד להבדיל בין דקדוק בהלכה לבין אובססיה, אבל שמואל אינו יודע לשאול, מפני שלימדו אותו שאין מה לשאול. אצל רבקה הבעיה חמורה יותר. רבקה אינה בקיאה כלל בהלכות, כיוון שמעולם לא התעמקה בהן. נשים בחברה החרדית לומדות הלכות הנוגעות לחייהן ולתפקוד היום-יומי, אך אינן נכנסות לעובי הקורה של עולם ההלכה. לכן, כשרבקה תוהה אחר הרציונל של הלכה זו או אחרת, שאלתה מתקבלת בזלזול. "מה נשים מבינות בהלכה?" כשהדברים קשורים לענייני נידה, רבקה מוסיפה על עצמה אחריות רבה לשלום צדיקותו של בעלה, החושש כל כך מלהיכשל באיסור נידה. אחריות זו עלולה לעורר ברבקה ובדומות לה מצוקה רבה.   ויש להחמיר בעיה כפולה ומכופלת קיימת בקהילות שמנהיגות קו הלכתי מחמיר: קהילת החזון-איש, המכונים "חזונאישניקים" וקהילת בריסק, המכונים "בריסקערים". קהילות אלו ידועות בנטייתן להחמיר. בקהילת החזון-איש, לדוגמה, לא אוכלים מוצרים מן החי שקיבלו את חותמת השגחת הבד"ץ - הנחשבת להשגחה הטובה ביותר, מחשש שהפיקוח אינו טוב מספיק. אם מישהו מתוך הקהילה יחליט להפסיק להחמיר ולהשביע את נפשו בלאפה-שווארמה שקנה במרכז העיר בני ברק, הוא ייתפס כחלש וכעובד ה' טוב פחות, והרינונים בקהילה על-אודותיו לא יאחרו לבוא. בקהילת בריסק נזהרים מאוד מכל ספק. למשל, בעת קריאת "פרשת זכור" בבית הכנסת, ה"בעל קורא" משתמש בהטעמה מוגזמת: "זכורררר את אשר עשה לך עמלקקק", כדי להבטיח שכל המתפללים שמעו היטב את כל ההברות בפרשה ששמיעתה נחשבת מצווה מהתורה. כדי להיות בטוחים בקיום מצווה זו, יש מבני הקהילה שהולכים לשמוע את הפרשה כמה פעמים במהלך השבת. הבריסקערים נחשבים לאובססיביים במיוחד בעולם הישיבות הליטאי הקלאסי. גם הרב חיים מיודענו משתייך לקהילה זו ומנחיל את החומרות לכל בני הבית, מבלי להתחשב ברגשות אלו שלא מתחברים לכך. יוסף, בנו השלישי של חיים, לא ממש מתלהב מנטילת ידיים בימות החורף, ועייף מלנקות את ידיו מחציצה לפני קיום הלכה זו. מרים, בתו הרביעית, לא ששה במיוחד לגרוף את כמויות המים שאביה שפך במרץ בעת ניקיון המטבח. האם הם יכולים לערער אחר הקו ההלכתי? ודאי שלא. התוצאה היא שבני הבית בולעים את מצוקתם ואינם שואלים אם אפשר אחרת, כיוון שהם יודעים שאין מה לשאול. התשובה ברורה מאליה.   אצלנו לא מקפידים חשוב לציין כי התפיסה ההלכתית שהובאה לעיל אינה פופולרית בכל הזרמים החרדיים. הזרם החסידי אינו מקפיד כל כך בהלכות מסוימות שעבור הציבור הליטאי הן הלכות קריטיות. למשל, על פי ההלכה יש לקרוא קריאת שמע של שחרית לפני שעוברות שלוש שעות מתחילת היום. הליטאים רואים זאת כהלכה בלתי מתפשרת, ואילו החסידים אינם מקפידים על כך. "מאיפה ההיתר לקרוא קריאת שמע לאחר הזמן המותר?" – תוהים להם חיים וחבריו הליטאים כשהם רואים מולם חסיד ומגבת לחה תלויה על כתפו, אות לכך שהוא זה עתה סיים את טבילת הבוקר ובדרכו לתפילת השחרית, בעוד השמש כבר מזמן תלויה במרכז הרקיע. גילוי נאות נוסף, גם בקרב הזרם הליטאי מבינים שהם הלכו קצת יותר מדי רחוק ובמקרים רבים המחמירים חוצים את הגבולות הסבירים של דקדוקי הלכה. אך משום מה, אמירתו של הרמב"ם שלא להפריז: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו", פחות פופולרית בציבור ואינה שגורה כמו "הרהורי עבירה קשים מעבירה". הלכה למעשה -עולם ההלכה היהודי מכיל כמות גדולה של הלכות הנוגעות לחיי היום-יום, והדבר מוביל לנרמול האובססיה. נוסף על כך, בקשות הסליחה המרובות וספרי המוסר המעודדים פשפוש מתמיד במעשים (גם במעשים הטובים), נותנים לגיטימציה לחשיבה אובססיבית ומוסיפים לנרמולה. -ריבוי ההלכות והעידוד הקהילתי לעסוק בהן הוא הבסיס לסטריאוטיפ כי החברה החרדית היא חברה של OCD. -בפועל, ועל פי נתוני המחקרים, שכיחות הפרעת OCD אינה רבה יותר בקרב החברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית. אם כי בחברה החרדית נמצא מספר גבוה יותר של אנשים בעלי נטייה להקצנה. -יתכן כי המחקרים מוטים בשל תרבות ההשתקה בחברה החרדית והסתרת הסבל של אלו שאינם מתחברים לקיום מדוקדק של פרטי-הפרטים של ההלכות, אך עושים זאת מחוסר ברירה, ושל מצוקתם הרבה של הבחורים הצעירים שואפי המצוינות. -הלכות נידה הן קרקע פורייה למחשבות אובססיביות בקרב נשים. נוסף על כך, חוסר התמצאות הנשים בטקסטים ההלכתיים מונע מהן מלערער אחר הקו ההלכתי שקובע ראש המשפחה, ותהיותיהן בעניין נחשבות לעיתים למגוחכות, דבר שעלול להוביל למצוקה. -האובססיה להחמרות אינה פופולרית בקרב כל הזרמים בחברה החרדית, וכיום מאפיינת בעיקר את אורחות החיים של הזרם הליטאי. הקו ההלכתי המחמיר ביותר משויך לבני ובנות קהילת החזון-איש וקהילת בריסק.   ויש לחקור כפי שציינו, ייתכן כי הסיבה לכך שלא נמצאה שכיחות גבוהה יותר של OCD בקרב החרדים היא משום שרבים מהם לא מדווחים על הסבל והמצוקות שהם חשים. כמו שמואל הצעיר, ככל הנראה ישנם עוד רבים הסובלים ואינם מדברים, כיוון שהם סבורים שהאובססיה היא הנורמה. כאשר חוקרים את תופעת OCD בחברה החרדית, לא די לחקור את האנשים שהתגלו אצלם סימפטומים של ההפרעה, אלא יש לתת את הדעת לסובבים אותם. יש לבחון כיצד התנהגות המחמירים משפיעה על אורחות החיים של האנשים הקרובים אליהם. יש להפנות זרקור לעבר הנשים בקהילות הליטאיות, אשר נדרשות ליישם את ההלכות על שלל חומרותיהן מבלי להכיר את הטקסטים, ועל כן ייתכן כי תחושת המשמעות והסיפוק הנובע מכך נעדרים אצלן. • איזי (יצחק) פוליאס, יוצא החברה החרדית ובוגר תואר ראשון בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. משפחתו משתייכת לקהילת החזון-איש.  

אבא, איך כל המכתבים שאני כותב הם תמיד עליך? במה זכית שאני כותב עליך כל כך הרבה? המקלדת שלי חטפה מכות אגודל רבות כל כך בגללך, ובכל הזמן הזה, בכל רגע של הקלדה, הפרצוף שלי רפוי, העיניים לא יכולות לזוז מהמסך, והמוח שולף זיכרונות ילדות כאילו רק חיכה שאגיד לו: "נו, שלוף כבר". אני נזכר בכל כך הרבה דברים שאם אתחיל למנות אותם, הסמארטפון שלי יהיה רטוב מדמעות ואין לי פה די גרגרי אורז שישאבו אותן. לעולם לא יהיה מספיק אורז בשביל זה. אני לא יודע למה אני בכלל נלחם על הקשר איתך, התרגלתי כבר לחיות בלעדיך, התרגלתי שאתה בא לידי ביטוי בטקסטים, ואז אני ממשיך הלאה. פעם בחודש טקסט על אבא – וזה עובר. זה כמו לסדר זקן שפיץ, רק שזה לא עולה כסף אלא עולה בדמעות שיורדות. אני יודע שגם אתה כותב לי מכתבים נסתרים, אבל לא מעז לשלוח לי אותם, כי אתה מפחד מהתגובה שלי. בלי שמות, אבל אחד הבנים שלך מצא את המכתב הנסתר שכתבת לי, צילם, ושלח לי. אתה מתחנן שם בפניי שלא אסע לים באופניים חשמליים, שאשמור לכל הפחות על איסור נידה, ו... לא רוצה להמשיך. אני שוב תוהה, למה אתה שווה עוד טקסט? נכון, זה חומר טוב לכתוב עליו, אבל אני לא רוצה להיות אומן מיוסר שכותב רק על שיט, אני חושב שאני יכול לכתוב גם על דברים טובים. חשבתי לכתוב לאימא, להגיד לה כמה מדהימה היא, אבל איכשהו אתה שוב נדחף, אתה שוב פה. אולי אני אוהב אותך, לא יודע. מה שאני כן יודע הוא, שאני כמוך. אני יושב פה כמו פחדן וכותב לך מכתב שלעולם לא תקרא, אלא אם הבן שלך יגיע למגזין הזה, יצלם את המכתב, ידפיס ויבוא להראות לך אותו בין מנחה למעריב (אין סיכוי שתהיה מוכן לקרוא מתוך סמארטפון, כמו שאתה לא מוכן לדבר איתי דרך הוואטסאפ, רק כי זה נוגד את העקרונות המטומטמים שלך). הנה אמרתי את זה. אתה תקוע בעקרונות מטומטמים. אני מעז לכתוב את זה כשאני יודע שהסיכוי שתקרא את המכתב הזה קלוש כל כך, כמו הסיכוי שאי פעם נהיה בקשר נורמלי של אבא ושל פאקינג בן. אבא, המכתב הזה מונח אצלי ככה, כמות שהוא, כבר כמה שבועות. מכתב קשה וכועס. ואז, באחד הערבים בדרום הודו, כשהמכתב הזה בוער בתוכי, שיתפתי אישה צעירה אחת, מעוררת השראה, בקשר שלי ושלך, והיא אמרה לי משהו שלא יכולתי להישאר אדיש אליו: "איזי, אתה כולך אהבה, אתה אומר שאתה מדבר את שפת האהבה, אז אולי תדבר בשפה הזאת עם אבא שלך?" היא צודקת, אבא. אני כועס ופגוע, אבל בוא נדבר בשפת האהבה.

"המרדן ובנו של הרב" הוא שמו של ספר שנכתב על ידי איזי אייכנשטיין. אייכנשטיין מתאר בספרו, אשר נכתב בשפה האנגלית, את סיפור יציאתו לשאלה. סיקור וראיון     תגיות: סיפור אישי, ספר, אנגלית, רב תאריך הכתבה: מאי 2013

סיוע ליוצאים ובני משפחותיהם אשר נפגעו פגיעה ישירה מהתקפת הטרור והלחימה ישנם הרבה מענים לאומיים וגופים מקצועיים שעוסקים בעבודת קודש זו ואנו לא מתיימרים להחליפם אך כתנועה חזקה וקהילה תומכת נשתמש בכל המשאבים שלנו בכדי להציע את מירב העזרה והסיוע האפשריים   הרוגים ובני משפחותיהם כבוד אחרון - פרסום הלוויות והשבעה ומילות הספד והנצחה הצעת תמיכה למשפחות - ככל שיש צורך שעולה אנו משתדלים לעשות את המיטב כדי לתמוך ולסייע   פצועים יצירת קשר למיפוי צרכים והמשך בהתאם שליחת מתנדבים לביקור משלוח ציוד וחבילות חיבור וסיוע מול הגופים הרלוונטיים   נעדרים ובני משפחותיהם פרסום וקריאה לעזרה ברשת יצירת קשר עם המשפחה למיפוי צרכים וסיוע מול המענים הלאומיים     אנו עושים כמיטב יכולתנו לרכז את השמות ואת המידע ולסייע ככל הניתן אם יש בידכם שמות ומידע רלוונטי, נא עדכנו את איזי - 053-5274328  

יום האהבה בפתח, ואת הרשת פוקדות אינספור הצעות למחוות רומנטיות, לגברים ולנשים בכל טווחי המחירים. אבל האמת היא שכל מה שצריך הוא להדליק נר, לחלוץ את בקבוק היין, ולקרוא זה לזו פסוקים ממגילת שיר השירים. לאחר הלגימה הראשונה אפשר לקרוא את הפסוק: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן". בעוד הזוג מחליף מבטים, פסוק זה ייאמר: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים". ובין לגימה ללגימה, בין נשיקה לנשיקה, פסוקים נוספים, שנכתבו מבעוד מועד בכתב יד על גבי כרטיסיות, יעברו מפה אל פה: "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים, נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר" "קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר, כָּאֲרָזִים" "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה" בעלי העסקים אולי לא יאהבו את המחווה הרומנטית הזו. למעשה, בעלי עניין קדומים יותר כבר היו קנאים לשימוש במגילה באופן הזה, ונראה שגם הם היו מצדדים במחוות רומנטיות אחרות. על פי התלמוד, שיר השירים נכתב כמשל לאהבה שבין עם ישראל לאלוהים, ולכן אסור לזמר בו סתם כך: "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתאות ועושה אותו כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא".[1] ובתלמוד נאמר: "הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו: ריבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור שמנגנין בו לצים".[2]   מה כל כך הפחיד את חז"ל? מעניין שלחז"ל לא הפריע שהאהבה בין האל לעם ישראל תתואר כמערכת יחסים אינטימית. אדרבא, הם העדיפו להוציא את המקרא מידי פשוטו ולפרש את הטקסט כביטוי אהבה בין עם ישראל לאל, ולא כביטוי אהבה בין איש לאשתו. מה שעוד הפריע להם הוא שיש אשר משתמשים בשפת האהבה בין ישראל לאל באותה שפה שבין איש לאשתו. הם כל כך לא רצו שהשפה תהיה דומה, עד כדי כך שכתבו שמי שמזמר בשיר השירים לא לכבוד האל - אין לו חלק לעולם הבא. אינספור מאמרים ורעיונות נכתבו על מהותה של מגילת שיר השירים, אז הרשו גם לי לחלוק על חז"ל ולומר שזה דווקא מקסים לבטא אהבה רומנטית באותו האופן שאנו מבטאים אהבה אלוהית. זה מקסים ששפת האהבה שבה אנו משתמשים כדי לתאר את הרומנטיקה שבין איש לאשתו היא אותה השפה שבה אנו משתמשים מול האל, כי תשוקה זו תשוקה ואהבה היא אהבה. הרי אם שלמה המלך בחר להשתמש בביטויים ארוטיים כדי להעביר את המסר כהלכה, הרי שהוא סבור שהאהבה לאל עזה כמו אהבה רומנטית, ואם אהבה רומנטית כרוכה במחוות ארוטיות, מדוע לא נוכל להשתמש בהן ולבטא כך את האהבה בחיינו? עצם השימוש בארוטיקה שבין איש ואישה כמשל, מעיד על האישור להשתמש בו. יתירה מכך, הרי התנ"ך מלא בביטויי האנשה לאל, הוא שמח וכועס, מיטיב ומעניש. תיאור הקשר האל רצוף בטווח רחב של שיום רגשות שאנו, בני האדם, משתמשים בהם יום-יום, ואף אחד לא מבקש מאיתנו לא להשתמש בהם. אם כך, מדוע כשזה מגיע לתשוקה מינית ולארוטיקה, חז"ל נבהלים כל כך, וחיש מהר שוללים מהרומנטיקנים שבבתי המשתאות את חלקם בעולם הבא? וכי אנו לא חלק אלוה ממעל? הרי האדם נברא בצלם אלוהים.   ארוטיקה בכשרות מהודרת אולי העונג המוגזם שלי בקריאת המגילה הזו טמון בדיסוננס, או שמא יש לומר בפרדוקס, שבין קודש לחול, בין טמא וטהור. בצד הקדוש והטהור ישנו האלוהים, ובצד הטמא והמחולל ישנם איברי האישה. מצד אחד, מדובר במגילה שכתוב עליה שהיא קודש קודשים,[3] ומצד שני התיאורים עוסקים בדבר הטמא ביותר עלי אדמות: איברי נשים. כנער היושב בבית הכנסת בשישי בערב, מבושם ומדושן, לבוש בגדים מגוהצים וכפות רגליו מהודקות בנעלי שפיץ מצוחצחות לחומרא, קריאת שיר השירים הייתה הפינה החמה והמנחמת שלי. לא הבנתי איך יכול להיות שמגילה זו לא נגנזה. איך נותנים לבחורים, שהמערכת ההורמונלית שלהם בשיא התפתחותה, לקרוא טקסטים ארוטיים שכאלה? אבל לא שאלתי שאלות, איזה כיף שיש לפחות מקום אחד שבו נמצא ביטוי לאהבת נשים. זה היה הזמן היחיד שבו יכולתי לחבר את הקודש והחול. הזמן היחיד שבו יכולתי לחשוב ללא מצפון על שיער גולש, תוך שאני מזמר את הפסוק "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" בניגון המיוחד של טעמי התנ"ך והייחודיים למגילה. "רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב". "זאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת". בזמנו, כשנאמר לי ששיר השירים אינו עוסק באהבה שבין איש לאשתו אלא בין אלוהים לכנסת ישראל, משהו בפנטזיה נהרס לי. הרי לא ייתכן שאלוהים הוא גבר בעל תלתלים כהים שנמשך לשדיים תאומי צביה, וגם לא ההפך. וברגע שהפסוקים יצאו מידי פשוטם – כל הכיף נעלם. אבל היום אני מרוצה מאוד מהפרשנות הזאת. נעים לי לדמיין את האל המפחיד כמי שיש לו משיכה מינית. זה מחזק אצלי את התפיסה האלוהית החדשה: אלוהים של תשוקה, אלוהים של אהבה ואלוהים של עונג. לא ממש ברור מהפסוקים אם אלוהים הוא בעל התלתלים או בעלת השדיים, אבל מה שברור הוא שמערכת היחסים מבוססת על ארוטיקה שבין איש לאשתו, ואם נרצה אז גם בינינו לבין האל, כמו שפירשו חז"ל.   שיר השירים קודש קודשים – וגם המיניות התפיסה כי אהבה אלוהית היא אהבה ארוטית תואמת את תפיסת המיניות המקודשת שאימצתי בשנה האחרונה. לפי תפיסה זו, המיניות היא קודש קודשים. איבר המין של האישה היא בית מקדש, ואיברו של הגבר הוא כלי הנתינה העוצמתי ביותר שקיים בעולם הזה. הוא מעניק חיים. בעת קיום היחסים הוא מתארח בבית מקדשה של האישה, ומביא לה את המִנחה שלו, והאישה נמצאת שם ומסכימה לקבל את המנחה.[4] אם אנו מתייחסים אל הארוטיקה ואל והמיניות כדבר שבקדושה, אזי הדיסוננס מתפרק לחלוטין. אהבה אלוהית ואהבה רומנטית חד הן, כי תשוקה זו תשוקה ואהבה היא אהבה. כדי לקיים מערכת יחסים מיטיבה עם האל צריך לבוא מוכנים לאהוב ומוכנים להיות נאהבים, ממש כמו מערכת יחסים מיטיבה שבין איש לאשתו, וכמו שאמר הכתוב "ואהבת... בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך". *** אז אם אתם מעדיפים לקרוא את פסוקי המגילה כפשוטם, הרי לכם מחווה רומנטית ונוחה לכל כיס שמותר לכם להשתמש בה ביום האהבה וגם בשאר ימות השנה. מחווה שיש בה סגולה להגביר את להבות האהבה הרומנטית ואת לפידי האהבה האלוהית. לפני שנרדמים מצווה להתחבק ולומר: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ". *** את תרצו להתעמק יותר במורכבות סביב שיר השירים, מוריה שחם עושה את זה מעולה.     [1] תוספתא, סנהדרין יב, י. [2] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קא ע"א. [3] משנה, ידיים פרק ג משנה ה. [4] אין מקור. אהבה שמרגישה מקודשת אינה צריכה אישור.

שאלת הזהות העסיקה אותי לא מעט ב-14 השנים האחרונות, חצי מזמן קיומי על פני האדמה. זה התחיל כשישבתי במספרה השכונתית, ולראשונה אמרתי לספר, "אני רוצה להוריד את הפאות ולצאת מפה עם תספורת מודרנית". אני זוכר את הרגע שבו ראיתי את עצמי בלי פאות מסולסלות בצידי הפנים. הרגשתי זר ומנוכר לעצמי, לא הבנתי מי הוא הנער הזה, שאני רואה במראה. כמה ימים קודם לכן עזבתי את הישיבה, עדיין לבשתי בגדים חרדיים, אבל תפילין כבר לא הנחתי ועל העיניים כבר לא שמרתי. היה לי ברור שחרדי אני כבר לא, בטח לא כזה שאלוהים אוהב, למרות שהמוזיקה שגרמה לי לבכות באותם ימים הייתה הקומזיץ המפורסם של מרדכי בן דוד: "אוי, תוירה הקדוישה, התחנני בבקשה..." הרגשתי מבולבל. לא הצלחתי להכיל את הדיסוננס הזה, מצד אחד אני כה מחובר לאל, ומצד שני איני מניח תפילין ונחשב ל"פושע ישראל בגופו". לא נותר לי אלא ליישב איכשהו את הדיסוננס הזה, ובמשך כמה שנים ניסיתי לבנות לעצמי זהות חדשה. חשבתי שהתווית "פושטק" היא תווית טובה. התמימות והבלבול הם מרכיבים מהותיים באישיותו של הפושטק הצעיר, וזה התאים לי. הדיסוננס הוא אני. כל שהייתי צריך לעשות כדי שהזהות תתגבש הוא – להתאים את קוד הלבוש שלי למלבושי הפושטק המצוי; מכנסיים שחורים בגזרה צרה, חולצה לבנה, צווארון גבוה וכפתורים מרובעים, נעלי ספורט שחורות עם סמל נייק לבן. אבל אז, בעקבות איזה מחנך חרדי פרילנסר, חזרתי לישיבה. התקרבתי מחדש לאלוהים, חזרתי להניח תפילין ושבתי לזהות הקודמת שלי. הפעם הרגשתי שיש לי זהות של חרדי, אבל קצת יותר מודרני. לא רע. מים רבים זרמו בישיבה, וגם דמעות רבות. הרגשתי לא שייך. לא רק לישיבה, אלא בעיקר לעצמי. משהו בתוכי הרגיש לא שלם. אומנם למדתי וכתבתי חידושי תורה, אבל, וזה אבל גדול, הייתי כבר בן 16 והמערכת ההורמונלית שלי התעוררה. לא יכולתי להדחיק עוד את המשיכה שלי לנשים. הייתי מסתובב ברחובות זיכרון יעקב, העיר שבה למדתי באותה תקופה, ותוך שאני משנן פרקי משניות, הייתי מחפש אחר סלוני יופי, כדי לבהות בתמונות של הדוגמניות בעלות השיער המושלם שנתלו בכניסה. השיטוטים האלו ערערו את הזהות המגובשת שלי. מי אני, ולמה אני מסתובב בלילות ומחפש תמונות? באותו זמן הצמידו לי שוב מחנך פרילנסר, אלא שהוא לא ממש הצליח לענות לי על השאלה הזאת. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר; יש בי משהו שרוצה להסתכל על נשים, ואני לא מבין מה זה הדחף הזה ומה כל זה אומר עליי. היה לי ברור ששום בחור ישיבה לא עושה דברים כאלה, לפחות לא בחורים שמרביצים תורה יומם ולילה, כמוני. הייתי מסתכל על עצמי במראה באמצע הלילה ואומר לדמות שמולי: "מי אתה ולמה אתה עושה פיפי כשאתה חושב על שלטים של מספרות?" לא היה מי שיסביר לי שקוראים לפיפי הזה "קרי לילה". היה לי ברור שבחור ישיבה קלאסי אני כבר לא, וזה ערער את תחושת הזהות שלי. ושוב עזבתי את הישיבה. שוב זנחתי את התפילין ואת התורה, אבל לא את המוזיקה החרדית. הייתי מבולבל כמו שלא הייתי מעודי. הסתובבתי ברחובות חסר אונים, נושא על כתפיי את הדיסוננס הישן של גיל 14, ושואל את עצמי: איך אפשר להשתוקק לאל ולכפור בו בעת ובעונה אחת? מפה לשם, הגעתי לצבא. שם, החושים שלי צרכו אינספור גירויים חדשים ומערכת התפיסה שלי עיבדה אותם במהירות. פתאום אני חייל שלובש מדים ומייצג משהו שמעולם לא הייתי מעז לייצג. שמעתי על ציונות, הייתי חשוף לערכים חדשים שלא הכרתי, ונחשפתי יותר לעולם החילוני. במקביל החלו לצוץ אצלי שאלות גדולות באמונה. "אולי אהיה חילוני כופר!?" זה היה ניסיון נוסף במלאכת גיבוש הזהות, לאחר תקופה של כמה שנים מבלבלות. קיבלתי השראה מכמה כופרים שהיו איתי בצבא, ובאחד מלילות השישי הגעתי הביתה, פשטתי את המדים, ובחוסר רגישות אמרתי לאימא: "אגב, אני לא שומר שבת. אני חילוני בכלל". היא בכתה, ואני יצאתי מהבית היישר לבית החייל בתל אביב. שם פגשתי חילונים נוספים. למחרת בבוקר לבשתי גופייה ומכנסיים קצרים, את הכיפה השארתי בתיק, והסתובבתי ברחוב, מחפש את הדרך לים. הרגעים האלו, ברחוב, היו מלווים בתחושות חזקות של חופש, לצד תחושות חזקות של איבוד זהות. הופתעתי מכך שגם כדי להיות כופר, אני מרגיש שעליי לנקוט פעולות אקטיביות יותר מהורדת הכיפה ולבישת בגדים קצרים. חשבתי שאם אבעט חזק בדת, יהיה לי קל יותר לגבש את הזהות הרצוצה שלי. שבועיים לאחר מכן ישבתי במסעדת המבורגרים והזמנתי המבורגר עם גבינה ובייקון, שהיה טעים כמו עבירה חדשה ומרעננת. הרגשתי שהעבירה נתנה לי אישור וברכת הדרך לזהות החדשה שרכשתי. וכך, במשך שנים עבדתי עבור הזהות החילונית שלי. כשנשאלתי, במחקרים באוניברסיטה, כיצד אני מגדיר את עצמי מבחינה דתית? – הרגשתי שלם ללחוץ על כפתור ה"חילוני". אבל... יהודי נשאר יהודי, והמוזיקה של מרדכי בן דוד מעולם לא עזבה אותי. הפערים התרבותיים עטפו אותי, ובעורקים שלי זרם דמו של יצחק הקטן; במוח שלי רצו מילים ביידיש, ומעיניי זלגו דמעות של געגוע לבית הכנסת. לא כל כך הצלחתי להיות שלם עם הזהות החילונית. שוב הייתי מבולבל, שוב מצאתי את עצמי מסתכל במראה ואומר לדמות שמולי: "מי אתה?" נו שוין, אין ברירה. הגיע הזמן לזהות של "יוצא בשאלה". מרוב שאלות, המוח שלי נעשה בצורת סימן שאלה. חשבתי שזה לא במקרה. "יוצא בשאלה" זאת תווית טובה. זאת זהות שמאפשרת לי להיות גם חילוני וגם חרדי בה בעת, קצת כמו זהות "הפושטק". ערכים כמו נודיזם ושירי שבת יכולים לגור בכפיפה אחת, וזה מה שעשיתי. באחד הקמפינגים שאליהם יצאתי עם כמה מחבריי היוצאים, ישבנו על המחצלת, בעירום, ושרנו "יה אכסוף" בדבקות רבה. או יותר נכון: "יה אחשוף". זה היה רגע מכונן בגיבוש הזהות שלי. הרגשתי שלם ושלו. בינתיים אני חי את החיים שלי ככה, עם שאלות ובלי תשובות. אני שואל את עצמי "מי אני?" ומשתעשע עם השאלה הזאת. אני לא מתאמץ יותר למצוא תשובות. אחד העקרונות שאימצתי מהבודהיזם הוא, שאין דבר כזה שנקרא "עצמי". אנחנו מה שאנחנו חווים ברגע הזה. ברגע הבא כבר נהיה משהו אחר, ולכן אין טעם לענות על השאלה "מי אני". התחלתי לשאול את עצמי שאלות אחרות: כמו "מה אני מרגיש? מה אני רוצה? מה אני אוהב?..." אף אחת מהתשובות על השאלות האלו לא מגדירה את מי שאני. אבל... יהודי נשאר יהודי, ומרדכי בן דוד נשאר אחראי על שק הדמעות. כשאני שומע אותו שר "אוי, תוירה הקדוישה, התחנני בבקשה..." אני צולל עמוק לילדות ומרגיש מזוהה עם תורת משה בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי.

דילוג לתוכן