מתי באמת נכתבה התורה?

לכבוד חג הקציר שהפך ברבות הימים לחג מתן התורה, ריכזנו מספר נקודות מעניינות בנוגע למועד כתיבתה האמיתי של התורה.

תמיד ידענו שהיא נכתבה בידי משה, אבל בהנחה זו, הקריאה בה פחות מובנת. בקריאה ביקורתית יותר, נוכל להבין יותר בקלות פסוקים מהם נראה שנכתבו בזמן שישראל על אדמתם כבר, נחלותיהם חולקו, מוסד המלוכה קיים, המקדש כבר בנוי ואפילו כבר פקדה גלות את הארץ! בגישה הביקורתית הקריאה בתנ”ך נעשית הרבה יותר קולחת.

נתחיל בכתוב בספר דברים המתייחס לירושת הארץ בלשון עבר, “כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו”. זאת ועוד, בכמה מקומות בבראשית מבהירים כותבי התורה כי “הַֽכְּנַֽעֲנִי אָז בָּאָֽרֶץ” או “וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ”. ההבהרות הללו היו צריכות להיכתב רק כדי להדגיש שהמצב בעבר היה שונה, בניגוד לזמן הכתיבה שבו ישראל יושב בארץ. 

בכלל, התורה מתייחסת לשבטים השונים כאילו כבר חולקו הנחלות, למרות שהחלוקה נעשתה רק בימי יהושע על ידי ‘גורל’. לדוגמה בברכות יעקב ומשה לשבטים מתוארת הטריטוריה שנפלה בגורל יהושע לשבט זְבוּלֻן. כמו כן, בברכת משה מוזכרת גם העיר דן, בנחלת דן שנכבשה בימי השופטים ונקראה כך בפי בני השבט לזכר אביהם. היא מוזכרת גם כשאברהם רדף עד ‘דן’ למרות שנבנתה מאות שנים אחריו. משה אף הוא צפה בעיר, וגם בשאר הנחלות. כפי שכתוב בסוף ספר דברים שמשה ראה את נחלות נפתלי, אפרים, מנשה ויהודה. מבחינת כותב הספר, הנחלות הללו כבר מיושבות בבני ישראל. 

בנוסף, בספר דברים נכתב גם “עַל כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו…”. ובולט כאן השימוש בלשון עבר. החוק כבר בוצע בעת הכניסה לארץ, ולוי לא קיבל נחלה עם אחיו, שכן קיבלו.

מוסד מלוכה הקיים בישראל מוזכר שלוש פעמים בתורה. בבראשית, במדבר ודברים. בבראשית הכתוב מונה את שושלת מלכי אדום, ומזכיר אגב כך את המלוכה בישראל: “לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל”. בספר במדבר נכתב על עם ישראל: “וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ”. כשהדברים אינם נכתבים כנבואה, אלא בשלב בברכה שבו בלעם מתאר מצב קיים בימיו. ובפעם השלישית מוזכר המלך בלשון עבר בברכת משה: “וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל”.

המקדש בישראל בהר נחלתו מוזכר אף הוא כעובדה קיימת, בשירת הים. והמנהג לעלות ולהיראות לפני האל במקדש מוזכר בסיפור העקידה: “אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם: בְּהַר ד’ יֵרָאֶה”. בפסוק זה שמו של הר־המקדש, ה’ יראה, מוסבר באמצעות ביטוי מקובל *היום*, בדור כותבי התורה, שאז נהוג היה להיאמר: בְּהַר ד’ יֵרָאֶה.

לא זו בלבד, אלא נראה שכבר גלות אחת פקדה את ישראל קודם זמן הכתיבה (גלות סנחריב). בספר דברים שורבב לקללות משה המשפט: “וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה”. הדברים אמנם נכתבים כנבואה, אבל המילים המיותרות “כַּיּוֹם הַזֶּה” מרמזות על זמן הכתיבה.

מלבד הנקודות שהזכרנו, בתורה קיימים שלושה ביטויים גיאוגרפיים החוזרים על עצמם בכמה מקומות. ביטויים אלה מסגירים את מיקום כתיבת התורה, ומאששים כי לא נכתבה במדבר סיני או ערבות מואב. הביטוי הראשון הוא ‘עֵבֶר הַיַּרְדֵּן’ בעשרות מופעיו. הרי משה עומד במואב, ומדוע שיקרא למקום בו הוא עומד ‘עֵבֶר הַיַּרְדֵּן’? עבר הירדן הוא ‘צידו השני של הירדן’. מה שאומר שהכותב הוא בכלל אדם שיושב כבר שנים רבות בישראל, מצידו האחד של הירדן, ומתייחס למואב כצידו השני של הירדן.

הביטוי השני הוא ‘נֶגְבָּה’, לכיוון הנגב. בציוויי בניית המשכן, השימוש במילה ‘נגב’ מציינת את צד דרום, למרות שהוא מצפון לסיני. הביטוי מסגיר את מיקום הכותב שישב מצפון לנגב.

הביטוי הגיאוגרפי השלישי הוא ‘יָמָּה’ או ‘פְּאַת־יָם’ שגם הוא מופיע בציווי הקמת המשכן. אם המשכן נבנה במדבר סיני, פאת ים היא לצפון. לא למערב. הכותב אם כן, יושב ממזרח לים. בארץ ישראל.

סקרנו על קצה המזלג חלק קטן מהפסוקים המסגירים את מועד כתיבת התורה. בין היתר, הם גרמו לחוקרי המקרא בדורות האחרונים לדחות את הגישה שרואה את ספר התורה ככזה שנכתב בידי משה, בזמן המאורעות.

וכפי שכתב ברוך שפינוזה לפני כמעט ארבע מאות שנה: “ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו”.

תחריט: מתוך “שער גן עדן”, לורנצו גיברטי, 1452, הבפטיסטריום של פירנצה.