זכרונות מה הם?

כשהייתי קטנה בעיקר זכרתי את הרע.
זכרתי איך חברה משכה לי בצמה,
זכרתי איך המורה השפילה אותי מול כל הכיתה,
זכרתי את ההפסקות הגדולות, איך היו פעמיים שנאלצתי להבין שאני מבין הקטנות,
זכרתי דברים שקרו לי בכיתה ופעמים שבכיתי בהפסקה.
החיים המשיכו הלאה והזיכרונות הרעים התעופפו איתם.

אבל אז הגעתי לצבא, חיילת מבית חרדי שחוץ מליטול ידיים בבוקר כשהיא קמה משינה לא היה לה המון מידע.
לא הכרתי את החיים האחרים,
לא הכרתי חברים חילוניים,
לא הכרתי את התרבות וגם לא את האנשים.
הכרתי בתי כנסת בשבתות,
הכרתי חגים ותפילות,
וכמובן שהכרתי מלא זמירות.

את המין השני לא הכרתי כלל… אולי קצת מעזרת הנשים ומהמחיצה שהיתה בחלל…

היה לי מפקד שהיה אחד, הוא היה גדול ממני, חזק ממני ובעל מילה – מילה של קצינים.
הוא ניסה להחמיא, להביע דאגה, להתקשר אלי גם כשאני בחופשה.
אמר לי שאני חיילת מעולה אך אני הרגשתי כל כך בודדה.
הייתי בודדה בתחושות הרגשתי שנחצו כאן גבולות.
יום אחד אזרתי אומץ והתיישבתי מולו.
אמרתי לו שזה לא מתאים, שיפסיק עכשיו גם אם עדיין לא היו מעשים.
לא רציתי להיות הסיפור הבא,
רציתי שקט ושלווה.
הייתי אחת קטנה מול מפלצת גדולה.
ויתרתי על תפקיד מרשים כדי שיעזוב אותי לנפשי.
הייתי בת 19 והוא היה מעל לגיל 30.
הוא לא עשה כלום אך אני הרגשתי לא בנוח.
למרות שהייתי חזקה,
וברחתי מהר, עדיין הרגשתי אשמה.

לא רציתי לשתף כדי לא להתאכזב,
שמרתי עמוק בלב והרגשתי כושלת כל כך.
הוא סך הכל החמיא ואמר מילה טובה? איך את מוציאה הכל מפרופורציה?

אני אומנם הייתי אחת מול מילה גדולה, ועדיין הזיכרונות מהצבא תמיד מעלים לי את אותה תחושה.
למרות שהייתי חיילת מעולה, חופ”לת של ערימה של לוחמים, לוחמות ותומכי לחימה.
תמיד הזיכרונות מתנקזים לאותה תקופה קצרה שהרגשתי אחת מול מילה גדולה.

אז להאמין שהיה מקרה בארץ הזאת אשר 30 גברים עם מילה גדולה היו על אחת קטנה?
איך הזיכרונות שלה יהיו?
איך היא תמשיך את חייה?
מה היא תגיד לעצמה?
אני זאת שגרמתי לכל המהומה?
איך אנחנו נמשיך את החיים שלנו כשהחינוך שלנו קלוקל?
איך אנחנו נזעק את קולה?
אני לא יכולה לדמיין את העובדה שהיא הייתה אחת קטנה מול 30 גברים עם מילה גדולה.