אם אשתנה - עדיין תהיי חברה שלי?

חשבתי שהצלחתי לשכוח אותַך.
אפשר שהתחלנו מאותה נקודת מוצא, והיום אנחנו רחוקות כרחוק לֵידה מזיקנה. או כרחוק תודעתו של אדם מאמין מזה של כופר.
שקעתי מזמן בעולם שלי, במלחמת השרדות תוך טיפול בשני ילדיי.
בפעם האחרונה שדיברנו, לפני כמה שנים, שאלתי אותך “אם אני אשתנה, עדיין תהיי חברה שלי?” והיה צחוק נרעד בקולי. את אמרת “אם תשתני, על מה נדבר אז?”, והתכוונת לזה. הרי בזמן שהעולם שלי התהפך מקצה לקצה הוא התרחק ממך. עכשיו כל אחת מאיתנו לכודה בחייה כמו גיבור בנרטיב מובנה מראש. אינני יכולה לצאת מתוך הסיפור שלי כדי לגעת בך, והסיפור שלך אטום וחתום בפני חוטאת שכמותי.
ניסיתי פעם, שלחתי לך מייל עם שאלה עניינית, כמו היונה מהמבול, לבדוק הקלו המים. הגבת במילים בודדות וקרות.
אז אני כותבת לך פה, כשבליבי תקווה קלושה שהמכתב הזה יגיע אליך.
דווקא מהמרחק הזה אני נזכרת בנו נערות. בימים בהם התמימות העלימה את רוב המילים הגדולות מתוך המאגרים שלנו. לא ידעתי איך נראית אהבה, לא ידעתי את פשרם של התחושות שגעשו בתוכי.
היה לך אז צרור תלתלים זוהרים אסופים בגומיה, כאלו שאפשר להשחיל לתוכם את הזרת. אני זוכרת איך היית מסדרת את השיער אחרי מקלחת. איך מילאת את כף ידך בתלולית קטנה של מרכך פינוק, איך עיסית את שערותיך הארוכות עד שהתלתלים בהקו והסתלסלו וריח מתוק נדף מהם. אני זוכרת את אצבעותיך הקצרות, את הציפורניים הכסוסות ואת נקודת החן בין האגודל לאצבע בידך השמאלית.
את הפעם בה נאבקת בהרגל המגונה לכסיסה מתמדת, עד שציפורנייך צמחו מעט מעט. סיפרת לי בעיניים צוחקת על התחושה של זרם המים במקלחת שמתקתק ברווח בין הציפורניים לאצבעות וכמה מענג עבורך לשמוע לראשונה את רעש הציפורניים הנוקשות במשטח השולחן.
נזכרתי איך הכרנו. אני הייתי ילדה בת 14, הגעתי למפגש הראשון בסמינר, כמעט שלא הכרתי אף אחת והייתי מלאת חרדה. היינו לבושות כולנו בחולצות מכופתרות, חצאיות כפלים וגרביי ניילון בצבע חום, לא פחות מ-40 דנייר. את היית גדולה ממני בשנה. ניגשת אלי בביטחון קליל והצעת שנטייל בשבת כי הרי אנחנו גרות באותה שכונה.
עקבתי אחריך במבטי כשחזרת למעגל חברותיך. הייתה לך הליכה מצחיקה, מעט ברווזית, שערך האסוף התנדנד מצד לצד לקצב צעדיך. אמרת משהו לבנות לידך וכולן צחקו.
כששבת נכנסה עמדתי על פתח בית כנסת וחכיתי לך בשיער רטוב, הייתי מותשת מהבישולים והנקיון לשבת. לבשתי את הבגד הכי יפה שלי ועדיין הרגשתי עלובה, פחדתי שלא אמצא חן בעיניך, עם הנמשים שלי, השיניים העקומות והבגדים הישנים. ראיתי אותך מתקרבת מרחוב הנביאים, השמש מאחוריך הפכה אותך לצללית ארוכה עם הליכה מרקדת. טיילנו ברחובות עד שראינו את הגברים נשפכים מתוך בתי הכנסיות, הילוכם איטי והם מלפפים ציציותיהם סביב האצבעות תוך כדי שיחה.
סיכמנו שניפגש שוב ונדבר ומאז לא הפסקנו.
אני זוכרת איך רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך אך לא הצלחתי להוציא הגה מפי. באת אלי הביתה וישנת אצלי בפעם הראשונה. שכבנו על מיטת היירייזר. אני על המיטה הנפתחת, את על זו שצמודה לקיר. בין המיטות שלנו הפריד חלל ברוחב אדם. דיברנו בלחישות, הסתכלתי על פניך הרכות שקועות בכרית, על שפתייך שהיו אדומות ובשרניות. ראיתי את עיגולי האור של מנורת הלילה משתקפים בעיניך הירוקות. לבשת חלוק פוטר כחול עם רוכסן בצבע ירוק זית.
כוחות מנוגדים נאבקו בתוכי, מחד תשוקה עצומה לרוץ אליך, להיות קרובה אליך ככל האפשר. מאידך הפחד שתדחי אותי, שתנזפי בי שזאת עבירה. לא יכולתי להזיז איבר, הייתי כמשותקת. את היית בבחינת “אלא לראותם בלבד”, עד שאמרת באותה קלילות בלתי נתפסת “את באה?” וכשאמרת זאת הרמת מעט את השמיכה שלך. נשימתי נעתקה. בלי לומר אף מילה קמתי ממיטתי והשתחלתי אל השמיכה שלך. ושם היית את, המושלמת ביקום. גופך עטף אותי בחמימות כמותה לא ידעתי. נשמתי אותך לתוכי, ריח כביסה נקייה ומרכך פינוק. הייתי מהופנטת אל קימורייך העגולים, כפות ידייך הקטנות, וכריות אצבעותיך עגולות ועדינות. היה לך חיוך ממזרי קטן שנהגת לשלוף כשאמרת משהו מצחיק או הקנטת אותי. אבל אז לא אמרנו דבר. רק התעטפנו זו בזו. חום גופך המיס את הדרכים המתות בנפשי. את החדרים החרוכים שהשאירו שנים ארוכות נטולות מגע אנושי או מילה טובה.
האם את זוכרת איך עמדת לצידי כשכולם חשבו שאני מקרה אבוד? כשאמרו שלא יצא ממני דבר? שלא אצליח לעבור את מבחני סוף השנה?
ישבנו ברחוב שטראוס מעל בית כנסת אהבת שלום. היו הקפות שניות, יכולנו לשמוע את קולות השירה וטפיפות הרגליים בעודנו יושבות על המסלעה וצופות בהמון צובא על דלתות בית הכנסת.
את אמרת “תעשי את המבחנים. את תצליחי. ככה תתנקמי בהם”. אני אמרתי “בחיים לא אצליח. לא למדתי מילה”. ואת התעקשת שוב ושוב “שטויות, זה קטן עליך. אני אלמד אותך!”.
ישבת ולמדת איתי במשך שעות הסטוריה ותולדות ישראל. צילמת עבורי את הסיכומים שלך, דפים עמוסים בכתב ידך הזעיר, כמעט שלא השארת שוליים, נהגת למלא את הדף מקצה עד קצה כאילו היית קצרה בנייר או בזמן. הקשבתי בשקיקה כסיפרת לי על מניעים, סיבות ותוצאות של מלחמות גדולות. “זה כמו פסיכולוגיה בעצם?” שאלתי אותך מופתעת. “זה פסיכולגיה!” הרעת לי.
עברתי את המבחנים כמו גדולה. אף אחד לא האמין.
…
רציתי לספר לך שאני מצטערת שעזבתי את הכל בחטף. אינני מצטערת שעזבתי, עשיתי זאת כדי לחיות וכדי לתת לילדיי עתיד. אך אני מצטערת שלא נהגתי בסבלנות גדולה יותר.
הייתי שקועה בתזזיתיות השינוי, באינטנסיביות של ההסתגלות לעולם חדש. מה שנראה כמו מעבר מחצאית למכנסיים כלל בתוכו כל כך הרבה כאוס, אופוריה, אושר ופחד. אני זוכרת איך הלכתי בקניון וראיתי מישהי לא מוכרת מתקרבת לעברי, הייתי צריכה למצמץ פעמיים כשהבנתי שזו אני שמתקרבת אלי מהמראה.
אני חושבת עליך לפעמים. שואלת את עצמי כמה ילדים יש לך. כשעזבתי כבר היו לך חמישה ילדים. האם טוב לך? האם את מצליחה למצוא לעצמך רגעים קטנים להיות האדם שהכרתי? האם בעלך תומך בך? האם הוא מסתכל אל תוך עיניך הירוקות בנשימה נעתקת, מבין כמה בר מזל הוא לצידך? האם הוא ניגש אליך כמו כהן גדול אל קודש הקודשים, בהערצה מוחלטת? נוגע בך כאילו היית האישה האחרונה בסוֹפה של אפוקליפסה?
אני רוצה להאמין שאת צוחקת, שאת מחובקת. שהחיוך הממזרי שלך עדיין מלווה את מילותיך.