פתאום שהחיים עצרו מלכת יש שניה של חשיבה, שאולי שווה לשנות את המסלול.
אם פעם גינת השעשועים הייתה מקום הומה אדם שתמיד כשהגענו, חשבנו על מתי אנחנו רוצים ללכת משם.
היום במציאות החדשה גן השעשועים נראה ריק ושומם, כזה שננטש בלי חשיבה.
ורק סרט אדום של אין כניסה בולט בשטחה של הגינה.
איפה אותם הימים שהיינו בגינה יחד עם עוד מאה ילדים.
איפה הימים שלימדנו את ילדינו לחלוק את הזמן בנדנדה או לשתף ילדים אחרים בציור עם הגירים שלנו?
פעם לימדנו את ילדינו לחבק, לבקר את סבא וסבתא. לעזור לזקנה בשביל הדרך, ולחייך לזקן בשדרה. והיום אנחנו רק מבקשים ממנו להתרחק, ואם אפשר כמה שיותר רחוק. כדי שסבא וסבתא ישארו קרוב.
לפני שנה אם הייתי שומעת אמא אומרת לילדה תתרחק ואל תחלוק, הייתי בטוחה שהחינוך שלה קלוקל. אך היום את אותה אמא הייתי מציינת כדוגמא.
תקופת הקורונה תסתיים (בטוח!) אבל אנחנו נשתנה יחד עם סיומה.
אז נכון עוד שבוע (או יותר) גם הגנים יחזרו לשגרה אך בואו בבקשה ננסה לזכור שבינתיים הריחוק הוא האהבה.
צילום: דבורה עמית
ובהמשך למה שכתבת, כשמשפט כמו ‘לא לחלוק משלך לאחר’, … דווקא מעודד אותי שזה נשמע לנו צורם. זה רק מחדד כמה במנטליות הרגילה החינוך הוא לנדיבות. ושעכשיו, נקווה, הניכור הוא יהיה זמני ולא ישאיר חותם. !♡