אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת
כֵּן מִתְנַצֶּלֶת מֵעֹמֶק לִבִּי שֶׁלֹּא מָצָאתִי זְמַן לְפַנּוֹת לִצְעָדַת הַנָּשִׁים.
מִתְנַצֶּלֶת שֶׁסֵּדֶר הָעֲדִיפֻיּוֹת שֶׁלִּי הָיָה שׁוֹנֶה.
מִתְנַצֶּלֶת עַל כָּךְ כְּשֶׁקָּמָה לָהּ הַמַּחְשָׁבָה לָלֶכֶת, הִיא בֻּטְּלָה בַּעֲיֵפוּת רִגְעִית.
מִתְנַצֶּלֶת עַל כָּךְ שֶׁזָּנַחְתִּי אֶת אַחְיוֹתַי לִכְאֵב, בְּטַעֲנָה סְתָמִית – הֲרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תֵּלַכְנָה לְשָׁם וּבָטוּחַ שֶׁהַזְעָקָה הַזֹּאת עוֹד תִּשְׁמַע.
אֲנִי, שֶׁתָּמִיד יוֹדַעַת לַעֲנוֹת וּלְהִתְוַכֵּחַ עַל זְכֻיּוֹת הָאִשָּׁה לֹא נָכַחְתִּי בַּצְּעָדָה שֶׁהָיְתָה אֲמוּרָה לִהְיוֹת הַצְּעָקָה שֶׁל כֻּלָּנוּ.
מִתְנַצֶּלֶת שֶׁהַנּוֹשֵׂא הֶחָשׁוּב הַזֶּה בְּקֹשִׁי נִמְצָא לִי בַּמַּחְשָׁבוֹת…
גַּם אֲנִי רוֹצָה לִזְעֹק
אַחֲרֵי כָּל סִפּוּר,
אַחֲרֵי כָּל מִקְרֶה,
אַחֲרֵי כָּל חֲדָשׁוֹת כּוֹאֲבוֹת שֶׁגּוֹרְמוֹת לְלִבִּי לְהִתְכַּוֵּץ מִכְּאֵב עָצוּב.
שָׁמַעְתִּי כָּל פַּעַם, בָּכִיתִי מִכָּל בְּשׁוּרַת אִיּוֹב,
קִוִּיתִי אַחֲרֵי כָּל סִפּוּר שֶׁהַדּוֹר שֶׁלָּנוּ יִשְׁתַּנֶּה.
רָצִיתִי לְהַאֲמִין, אַךְ פַּעַם אַחֵר פַּעַם הִתְאַכְזַבְתִּי.
הַלְוַאי שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַצְּעָדָה הָאַחֲרוֹנָה,
הַלְוַאי שֶׁרֶצַח אִשָּׁה לֹא יְפַתֵּחַ שׁוּם מַהֲדוּרָה,
הַלְוַאי שֶׁלֹּא נִשְׁמַע עוֹד סִפּוּרִים כָּאֵלּוּ,
הַלְוַאי, הַלְוַאי.
וּבֵינְתַיִם אֲנִי שׁוּב רוֹצָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה,
סְלִיחָה שֶׁלֹּא זָעַקְתִּי אֶת שְׁמֵךְ, אֶת סִפּוּרְךָ, אֶת עָבָרֵךְ.
סְלִיחָה.
וואו איזה כתיבה !