עמדתי עם עוגת הקרם של “שובע” ליד המקרר בפנימייה, מבולבל ונבוך. רייכמן מסתכל עליי בעיניים טובות, ואני מחפש את המילה הנכונה.
שבוע ראשון בישיבה הגדולה, שבוע ראשון מחוץ לבית. דסי, אחותי המתוקה, מצאה דרך לשלוח לי את עוגת הקרם האהובה עליי, והצמידה לקופסה פתק עם לבבות וחיוכים: “אתה הלכת לשטייגען, אותנו עזבת לאנחות, געגועים גדולים. נ.ב. העוגה צריכה להיות במקרר.” מי שאחראי על המקרר הוא רייכמן משיעור ג’. אני מבקש ממנו לשמור את העוגה במקרר, והוא בחביבות אומר, “זה עוגה פרווה, נכון? אתה בטוח שזה צריך מקרר? תשמור בחדר שלך, שתוכל לנשנש בלי לבקש ממני מפתח.”
אני רוצה להסביר לו שהקרם יכול להימס, ופה אני נתקע. איך אומרים? להינמס? להיות נמס? לימוס? מה לעזאזל יכול לקרות לקרם בעברית? מי רוצה להתחיל את השבוע הראשון בישיבה תחת הרושם של אדם חסר מילים.
ישמע לכם מוזר, אולי, אבל עד גיל 16 דיברתי רק ביידיש. בבית, בחיידר ובישיבה, זו הייתה השפה. כתולעת ספרים כרונית רכשתי היטב את העברית הכתובה, אך בעברית הדבורה לא יצא לי לעשות שימוש שוטף מדי, מעבר למכולת, אוטובוס, וחברים מהמעגל החיצוני.
בגיל 16 הגעתי לישיבה גדולה, ונחתּי, בבת אחת, לכיתה של מאה תלמידים, רועשת וגועשת. נוסף על קשיי ההתאקלמות הרגילים, נאלצתי להתמודד עם הפרידה מהיידיש הבטוחה והביתית. כבר בשבוע השני כובדתי במסירת הסיכום השבועי מול כל הכיתה. התוכן העיוני לא הלחיץ אותי, אבל התמלאתי פחד גדול, שחלילה לא אזכיר את הנקבה ולא אנקוב את הזכר, שלא אדגיש רפוי ולא אניע את הנח.
שעות הקריאה הרבות שצברתי, על חשבון משחקים וארוחות, באו לעזרתי. הצלחתי לדבר עברית שוטפת, אך הפער בין השפה הדבורה לכתובה היה בעוכריי. עד מהרה החלו בחורים ללגלג שאני מדבר “כמו בספרים”, ולמרות היותי פעיל מאוד בשיחות החולין נתקעתי לא פעם בחיפוש אחר המילה הנכונה. כדי לצמצם את המבוכה, הפכתי זאת לעניין גלוי וביקשתי מחבריי לתקן אותי בלי היסוס.
עשור ומחצה אחרי, אני מוצא את עצמי בשיחה אמוציונלית של יחסינו לאן. הדיבורים כואבים, הלבבות נחתכים, ואני מנסה לסכם. “שאפו (פ’ רפויה) לנו על הקשר שהצלחנו לבנות למרות הכול,” אני אומר ומתכנן לשפוך עוד קצת קיטש. אבל היא עוצרת את סצנת הדמעות ואומרת, “אומרים שאפּו (בפ’ דגושה)”. חשבתי להחמיא לה על תמונה מוצלחת במיוחד, אבל למוד ניסיון עצרתי את עצמי. מי יודע אם זה פּוטוגני או פוטוגני.
כיום אני דובר עברית כאחד האדם, כולל טעויות הלשון שנכנסו כסלנג בשטף הדיבור, אך בלבולים מעין אלה תמיד יזכירו לי שאת השפה המקובלת בחברה קניתי בקריאה בלתי מנוקדת. אז לדוברי היידיש שבינינו, אל תסתפקו בקריאת טקסטים, תקשיבו לפודקאסטים. ואגב, אומרים פּודקאסטים (בפ’ דגושה).
