אחרי 24 שנות נישואין, וכשהיא אם לשבעה, החלה יהודית רותם במסעה אל החירות, כפי שהיא מכנה זאת. היא עזבה את העיר בני ברק ואת העולם החרדי, ותוך כמה שנים נכנסה להיכל התהילה של הספרות העברית. אל הרזומה המפואר שלה, שכולל 13 ספרים למבוגרים ושני ספרי ילדים, יצטרף בקרוב ספר חדש – מסות וסיפורים קצרים.
לרגל צאת הספר ולרגל סיום תחרות הסיפור הקצר של “התקופה” – רותם עומדת בראש ועדת השיפוט לבחירת הסיפורים הטובים ביותר – ישבנו לשיחה על יציאה מהעולם החרדי, על הספרות החרדית, ועל תפקידם של הכותבים מקהילת היוצאים בשימור השפה העברית.
לכתוב למגירה זה כמו לתלות תמונה עם הפנים אל הקיר
“בתור ילדה היו לי שתי תשוקות. התשוקה לקריאה, שהייתה דומיננטית מאוד וכללה פחד מקריאת ספרים אסורים. והתשוקה לכתיבה, כמעין חלום לא ממומש. לא כתבתי כלום עד הרגע שיצאתי מהעולם החרדי. גם לא למגירה. מבחינתי, לכתוב למגירה זה כמו לתלות תמונה עם הפנים אל הקיר. עם זאת, לא עזבתי את העולם החרדי בשביל להיות סופרת, יצאתי כי ביקשתי לעצמי חירות נפשית”.
מהי למעשה הכתיבה עבורך?
“הכתיבה אצלי היא עניין תרפויטי. אחרי שסיימתי לכתוב את הרומן האחרון, החלטתי שאני מפסיקה לכתוב. חשבתי שכך יהיה לי הרבה זמן לקרוא. אבל הקריאה לא מילאה את הצורך העמוק, וחזרתי לכתיבה. בחרתי לחזור דרך המסות והסיפור הקצר. מסה היא סוגה ייחודית, שיש בה מין הסיכום. נדרשת בגרות ובשלות כדי לכתוב מסה, משום שהיא כוללת בתוכה את כל הז’אנרים הספרותיים, וכן זיכרונות, וידויים, סיפורים מהחיים – יחד עם רעיונות עיוניים”.
פרץ היצירה והכישרון הבלתי נדלה של רותם מעלים שאלה בסיסית – מדוע בעצם לא השמיעה את קולה במשך שנים רבות כל כך?
“חונכתי לשתוק”, היא מסבירה. “מייד אחרי החתונה בעלי הודיע לי שהוא מקפיד על תענית דיבור בימים שני וחמישי. לכולם בקהילה ברור שדיבור שאינו בדברי תורה – מיותר. אפילו שיחות הנשים לא עסקו בעניינים האמיתיים של החיים, אלא היו בעיקר פטפוטים גרידא. הכתיבה הייתה הדרך שלי להשמיע את קולי, לאחר חיים בחברה שמשתיקה את הקולות שלא עולים בקנה אחד עם תפיסותיה, ובפרט לא מאפשרת לנשים להשמיע את קולן”.
אבל ארון הספרים החרדי עמוס בספרים. בהיעדר טלוויזיה וקולנוע, כולנו גדלו על ספרות חרדית…
“ספרות והעולם החרדי הם תרתי דסתרי”, מבהירה רותם מייד. “סופר חייב להשמיע את האמת שלו, ואילו ספרות חרדית, בהיותה ספרות מגויסת, לא מאפשרת זאת. החברה לא נותנת לזה מקום. גם ספרות בדיונית היא האמת של הסופר, ואת זה אי אפשר להשמיע בחברה החרדית”.
להמחשה, מספרת רותם על חברה חרדית שלה, שבחרה לפרסם ספר חשוף ומלא רגש. הספר יצא בהוצאה לאור לא-חרדית, משום שאף הוצאה לאור חרדית לא הייתה מסכימה לפרסם ספר כזה. אבל הריחוק הזה לא הוכח כיעיל. עם פרסום הספר ספגה המחברת ביקורת עזה פנים-מגזרית ולא פרסמה ספרים נוספים.
אם כך, הרי שיוצאי החברה החרדית נדרשים להשלים פערים גם בתחום הקריאה.
“אכן. מי שרוצה לגשת לתחום הכתיבה צריך לקרוא, לקרוא ולקרוא. השלמת פערי השפה ה’ישראלית’ והפערים בצורת ההבעה עוברת דרך קריאה. יש הרבה כישרונות באוכלוסיית היוצאים היוצאים. הנוכחות הגבוהה שלהם בעולם היצירה והאומנות מעידה על נפש רגישה, שמאפשרת להם לראות דברים שאחרים לא רואים”.
העברית עבורי היא הקדושה השנייה אחרי המשפחה
“השפה העברית היא הנס הכי גדול שקרה לנו”, אומרת רותם, ובקולה ניכרת התרגשות. “עבורי העברית היא הקדושה השנייה, אחרי המשפחה. אולם השפה שאני וחבריי הסופרים משתמשים בה הולכת ונעלמת. הסופר חיים באר אמר לי פעם, ‘יום אחד לא יבינו את השפה שאני ואת כותבים’. הוא, למשל, מתעקש בכל ספר שלו להשתמש במשפט ‘דעת לנבון נקל’. רוב קוראי העברית היום לא מבינים את המשפט הזה, ובכל זאת באר ממשיך לכתוב אותו בספרים שלו, כחלק מתפיסת עולם שמדגישה את חשיבות שימור השפה. באחד הספרים שלי כתבתי את הביטוי ‘לית מאן דפליג’. העורך שלי ביקש למחוק אותו, בטענה שהקוראים לא יבינו את המשמעות. אמרתי לו, ‘מה הבעיה? שיבדקו במילון'”.
זו בעיה שאין לקוראים וכותבים יוצאי החברה החרדית.
“לכותבים בקהילת היוצאים יש תפקיד חשוב בשימור השפה”, אומרת רותם. “העברית היא שפה שהתפחתה מהתנ”ך, דרך המשנה והתלמוד, המדרשים ושפת הפיוט. סופרות וסופרים שבאים מהעולם החרדי יכולים בכתיבה שלהם לשמר את המקורות ולהעשיר את העולם ואת השפה של הקורא. כמובן, חשוב להפעיל שיקול דעת ולהשתמש במשורה במילים פחות מוכרות. החוש למינון נרכש עם הזמן”.
יהודית רותם נבחרה לעמוד בראש ועדת השיפוט לבחירת הסיפור הקצר הטוב ביותר, במסגרת תחרות הכתיבה בחסות מגזין “התקופה” – הבמה ליצירה של יוצאות ויוצאי החברה החרדית. הבחירה בה אינה מקרית, ליהודית רותם קשר הדוק לעולם היציאה.
שלומי קשור בשלומם של היוצאים והיוצאות
“במכתב ששלחה המשוררת זלדה אל אהובה חיים מישקובסקי, היא כתבה: שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. במסה בספר שעתיד לצאת לאור השתמשתי בציטוט הזה וכתבתי, ‘שלומי קשור בחוט לשלומם’ לשלומם של אלו שהתלבטו ושוחחו איתי לאורך השנים. בחורים מהישיבות הנחשבות ביותר, וגם כאלה שהגיעו למשרות מכובדות בעולם החרדי. חלקם ביקשו שאומר להם מה לעשות, שאחליט עבורם. תמיד אמרתי להם: אני יכולה להקשיב לכם, אני יכולה לעזור, אני לא יכולה להגיד לכם מה נכון לכם”.
משהו אישי לסיום
עבורי, ועבור קוראים רבים, יהודית רותם אינה רק סופרת ברוכת כישרון ושופעת יצירה, היא מודל והשראה למסע גדול שתורגם למילים; מסע מעולם שבו מוטלות הגבלות רבות על חירות המילה, לעולם של חופש היצירה. את ספריה קראתי בסתר בישיבה, ושבתי אליהם ממש לאחרונה. התחברתי לגיבוריה שהם, כמוני, קרועים בין עולמות שונים ולא תמיד מוצאים את התשובה.
