מאות אלפי מילים נשפכו מליבם של אנשים כאובים, דמעות זרמו כמו נהר, לבבות נשברו וקפאו בתשעה באב הכי ארוך שהיה פה אי פעם.
שבת שלמה הייתי דבוקה למסך, בלב הולם ומוח שמסרב לקלוט.
אחרי השבת ההיא יצאתי לרחובות היישוב שבו אני גרה, הם היו שוממים כמעט לגמרי. מכוניות לא נסעו, אנשים בודדים חלפו על פניי, כולם מורכני ראש, נושמים בכבדות ובאבל. הפסטורליות השקטה של היישוב הכתה בי. שמיים תכולים, דשא גזום, רחובות מצוחצחים. דממה. כאילו לא עלו כוחות האופל והשחירו את השמיים כמה קילומטרים מכאן.
ימים ארוכים הסתובבתי בחוסר תפקוד מוחלט, הכנתי לילדים אוכל כמו זומבי; ישבתי ובהיתי בלא־מעש; ביטלתי את המנוי למכון הכושר; שמרתי על מרחק בטוח מהמרחב המוגן.
ואז, בבהירות לא מובנת, גמלה בתוכי החלטה שאני מתנתקת מהכול. מחקתי מהטלפון את האפליקציות של הרשתות החברתיות, כיביתי את מסך הטלוויזיה, ביקשתי מחברותיי שלא להעביר לי תכנים קשים לצפייה. בחרתי במודע להתנתק. לווסת את המידע שאני מכניסה לתוכי.
האשמה נוכחת, אני מנסה לחיות איתה. היא מלווה אותי לכל מקום שאליו אני הולכת. בלילות שבהם אני ישנה בשלווה, בכל נגיסה באוכל טעים, באימוני הכושר שחזרתי אליהם. אבל אשמה היא ברירת מחדל של כולנו, היא חוצה את העם מקצה לקצה, חשיפה ללא הפוגה לסבל הנורא שעוברים אחיי לא תועיל להם ולא תוריד ממנה.
אני נאבקת לשמור על הבועה השקופה שמקיפה אותי, בועה שברירית שמאפשרת לי להסתובב בעולם בתחושה מוגנת. נאבקת שלא לעמוד מעל תהום האפשרויות המשובשות שעלולות לבוא עלינו, בתחושות החרדה המלפפות את שבילי מחשבותינו ב”מה אם”, דוהרות ללא הפסקה אחר מאה אפשרויות גרועות יותר ויותר.
…
אני לא מהזן שמגיע לו להיקרא בימים אלו. אין לי אח בחזית או בן דוד שנפל. משפחתי יושבת לבטח על ספרים שהזמן חלף על פניהם כבר דורות, על אמונות שהופכות אותם לטפילים רוקדים בעוד אחיהם המנודים נופלים לנצח.
אני מהזן הלא נכון, זה שמתהלך בצידי הישראליות כשאין לו כמעט מה לתת. לא שירתי בצבא, לא זחלתי בחולות, לא אכלתי שימורים במזלג חד פעמי כשהאבק מסמא את עיניי, לא נשאתי את משקל הרובה על כתפי, לא כרתי בריתות עם חברים לפלוגה, לא איבדתי אדם בתוך תופת המשימה להגן על מולדתי.
אני שיכלתי רק מילים.
בוכות, נאנקות, גוססות. עטפתי אותן בשורות מסודרות, וקברתי אותן בתוכי.
