שברים שמתחברים לרצף

לומר את האמת, פציעות פיזיות קשות לא מזעזעות אותי.

זה גוף האדם, גוף זה גוף.

אבל פציעות בנפש – הן המראה הכי קשה שיש.

 

07/10/2023 בוקר שמחת תורה תשפ”ד, התעוררתי למציאות אחרת. מאז לא חזרתי לישון.

כמה שעות לאחר תחילת האירוע הוקפצתי לבית החולים, לענות למבול טלפונים ולהתחיל לזהות פצועים נעדרי הכרה וזהות.

עוד טלפון, עוד דם, עוד פירסינג וקעקועים, עוד סימני זיהוי.

שמות-שמות-שמות. כמה ימים לאחר מכן אראה אותם ברשימות החטופים והנרצחים.

מה אומרים למישהי שבחרדה עצומה לגורל הבת שלה? “אני איתך בזה, כולנו איתך בזה, אני איתך כמה שתרצי”.

זהו, חזרתי הביתה.

סוערת ממש. רותחת. הם עדיין לא חזרו הביתה.

 

למחרת ממדי האסון המשיכו להתגלות, העיוות האנושי, הטירוף שלא נמצא גם במחשכי המוח שלנו.

קמה, הולכת לעבודה בבית חולים. הרופאים מטפלים בדימום בגוף, ואני – בשברים בנפש.

 

מסדרונות.

אני הולכת במסדרונות הארוכים. איזה מזל שהם ארוכים, בין פגישה לפגישה יש לי כמה דקות לנקות את הראש.

פגשתי עכשיו את המשפחה הכי מאושרת בעולם. ביום חתונתם הם לא שמחו ככה. הבן היקר שלהם פה. פצוע מאוד, אבל חי.

יש הרבה דברים מידבקים בבית החולים, אנסה להדביק את המשפחה הבאה בשמחה שלהם.

 

חיבוקים.

הולכים במסדרון ומחבקים את הצוות. בלי מילים. לא צריך לבקש או להסביר. כולנו פה על קוצים, חלק מבני המשפחות שלנו בלחימה. חלק אחר – אלוהים יודע איפה.

חיבוק משחרר חומרים מרגיעים במוח.

 

טלפונים.

מתקשרת, מבקשת טובות גדולות מעמותות קטנות שעד היום לא שמעתי עליהן.

אף אחד לא מסרב.

“מה, ברור! כולנו יחד בזה, מה שאת צריכה בבקשה תתקשרי, אנחנו כל כך רוצים לעזור!”

 

דגלים.

בכל מקום, כחול ולבן. לבן וכחול.

כמו הים שבא לי לראות מהמטוס.

 

טיסה.

האמת שאני כבר חצי שנה עובדת בטירוף. לא לקחתי חופש אפילו לא יום אחד. כבר היה לי כרטיס טיסה לברלין. תכננתי לטרוף שם את הנוף, את האוכל, את האלכוהול.

ביום הטיסה הייתי בבית החולים, על חלוק, טרפתי את הטירוף. טוב שאני כאן.

איזה מזל שלא טסתי, המטוס לא היה מצליח להמריא מכמות הכאב שיש לי בלב. אין אובר-וויט כזה בעולם.

 

שירים.

שוב במסדרונות. אני הולכת ומנסה להתאים את קצב ההליכה לשירים שעושים לי טוב.

 

“גם בשעות החשוכות של הלילה

תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך

את עצמך את הדרך הביתה

תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה

מיליון רכבות דוהרות עד אוסטרליה

מחפש רחוק את מה שנמצא לך

מתחת לאף כל מכשול זה מדליה

קם ונופל אבל בדרך שלך”

(לצאת מדיכאון – אופיר כהן ויגל אושרי)

 

וואלה, צריך ללכת ממש מהר עם השיר הזה.

 

לילה.

אני עוברת קצת על החדשות. מסמנת לי גיבורים וגיבורות. רוצה לראות אותן ואותם מדליקים משואה.

יש כל כך הרבה.

כמה אני מחכה להיות אחרי זה.

 

תקווה.

איפה שיש אהבה יש חיים, איפה שיש הומור יש שפיות. איפה שיש חיבוק יש חיבור.

עוד מעט, עוד קצת, החלקים השבורים יהפכו להיות – כל אחד – שלם בפני עצמו.